דו"ח מיטשל

מאחר ומיטשל מגיע שוב לאזור כאיש שלום נושא בשורה, יש מקום להזכיר מעט נשכחות ולבחון את פועלו בעבר כאבי "מפת הדרכים".

להלן מבוא ניתוח מפורט של דו"ח מיטשל, תוך התמקדות בסבטקסט שמאחורי המילים, ברטוריקה, בשימושי שפה מדודים היטב, ושאר סופיסטיקה.

הסטרוקטורה הבסיסית של מבדה דו"ח מיטשל מבוססת על העקרון הדמוקרטי של השוויון – אנו מעניקים מעמד שווה לכל הטענות. מראש אין לנו כל מנדט לקבוע מי צודק – ועלינו לעשות רק סדר בנרטיבים השווים המוצבים בפנינו. אכן כביכול, מעוגנת גישה זו בעצם שליחותה של ועדת מיטשל, שכן הועדה כותבת: (בסעיף מה קרה? להלן: "צייתנו לבקשה שלא לקבוע את אשמתם או חפותם של יחידים או צדדים…" – אך יש כמובן סתירה לתפקיד שפורסם לוועדה בתקשורת – והמובא בפסקה השניה של הדו"ח "ועדת מציאת העובדות". ובכן, כיצד "למצוא את העובדות" בלא שיהיו אשמים או חפים – זהו תרגיל – ועוד יתברר שדו"ח מיטשל כן יודע למצוא את האשמים הנתונים מראש.
ובכן, הבה נבחן את דו"ח מיטשל אחד לאחד:

שוב, לא הוזכר כלום בקשר לויכוח הישראלי הציבורי סביב עצם מינוי הוועדה, המחטפים שנעשו – הכל כביכול בקונצנזוס.
וועדת מציאת העובדות יוצאת לדרך.

דו"ח מיטשל ההערות על דו"ח מיטשל
דו"ח מיטשל על האלימות הישראלית-פלשתינאית הכותרת נותנת כביכול מעמד שווה לשני הצדדים. נקבע קטגורית: יש כאן אלימות – והיא שייכת לשני הצדדים. כמובן שאין כאן איזכור של השאיפות הישראליות לשלום בשנים האחרונות, של תהליך אוסלו, של קמפ דיווייד ואכזבותיו – לא. גם לא מוזכרת פה מערכת החינוך הפלשתינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל, אף לא האתוס הפלשתינאי התרבותי ההופך מחבלים מתאבדים לשאהידים קדושים.
לא ולא. ועדת מיטשל האובייקטיבית רואה רק את פני השטח יש כאן רק אלימות והיא מתחלקת בשווה – ושמה נקרא על שני הצדדי (וכמובן, ישראל מוזכרת ראשונה, בסמיכות ישירה למילה "אלימות").
מבוא
ביום 17 לאוקטובר, 2000, בסיום פסגת השלום למזרח התיכון בשרם אל-שייך, שבמצרים, דיבר נישא ארה"ב בשם המשתתפים (ממשלת ישראל, הרשות הפלשתינית, ממשלות מצרים, ירדן וארה"ב, האו"ם והאיחד האירופי). בין שאר הדברים, ציין הנשיא שארה"ב תפתח עם הישראלים והפלשתינים, כמו גם בהתייעצות עם המזכיר הכללי של ארה"ב, ועדה לגילוי העובדות על מאורעות השבועות האחרונים, וכיצד למנוע את הישנותם… כמובן, שדו"ח מיטשל בוחר את נקודת הפתיחה שלו בועדת שרם שבוצעה מחוץ לקונצנזוס הישראלי בידי ממשלה שכבר איבדה את המנדט שלה- אך היא מוצגת בדו"ח לא כמחטף של הרגע האחרון אחרי שכל ההסדרים התפרקו אלא כ"פיסגה".
ב7- לנובמבר, 2000, בעקבות התייעצויות עם המשתתפים האחרים, ביקש אותנו הנשיא לכהן במה שנודע כ"וועדת מציאת העובדות של שארם-אל-שייך"… שוב, לא הוזכר כלום בקשר לויכוח הישראלי הציבורי סביב עצם מינוי הוועדה, המחטפים שנעשו – הכל כביכול בקונצנזוס.
וועדת מציאת העובדות יוצאת לדרך.
אחרי פגישתנו הראשונה, שנערכה לפני שביקרנו באזור, קראנו לסיום כל האלימות. הפגישות שלנו והתצפיות שלנו במהלך הביקורים שערכנו בהמשך באזור העצימו את השכנוע שלנו בהקשר זה. זה רק יחריף את הדברים. מוות וחורבן לא יביאו שלום, אלא יעמיקו את השנאה ויקשיחו את הנחישות של שני הצדדים.
יש רק דרך אחת להביא שלום, צדק ובטחון למזרח התיכון, וזוהי דרך המשא ומתן.
לרגע לא ברור – למי מופנית הקריאה השוויונית להפסקת כל האלימות. אל מי מדברים כשאומרים שיש רק דרך אחת להביא שלום, צדק ובטחון למזרח התיכון, וזוהי דרך המשא ומתן. הרי מזה כמעט עשר שנים פועלות בישראל ממשלות הקוראות לסיום האלימות, הקוראות למשא ומתן לשלום. והנה, אותה ישראל, שקוראת כל הזמן לשלום ולסיום האלימות, ננזפת על ידי ועדת מיטשל לסיים את האלימות ונקראת לפתוח במשא ומתן.
יש כאן כמה תיזות סמויות (ובעצם לא כל כך סמויות):
א) ישראל, גם כשאינה אלימה – גם כשהיא צווחת בקול ניחר לשלום – נחשבת לאלימה – מעצם היותה "כובשת" (ועוד על הנרטיב של הכיבוש בהמשך).
ב) אין זה פולטיקלי קורט להגיד לפלשתינים להפסיק להיות אלימים ולחזור לשולחן הדיונים – (למדיניות אי-האשמת הפלשתינאים באלימות יש שורשים עמוקים עוד במשרד החוץ של בן-עמי וקודם לכן, בעצם התפיסה המעניקה לנרטיב הלאומי שלהם עליונות ולגיטימיות מעל לנרטיב הישראלי-התיישבותי) אז קוראים בעדינות לשני הצדדים להפסיק את האלימות – כדי שהפלשתינאים יבינו שמתכוונים גם אליהם – וגם לא יתעצבנו שלא אומרים את זה גם לישראלים.
ג) במסגרת מנטליות זו של "תהדר דל בריבו" אפשר בהחלט שוועדת מיטשל רומזת לישראל "לתת (גם) את הלחי השניה".
למרות ההסטוריה הארוכה שלהם וקירבתם הרבה, יש בין הישראלים ובין הפלשתינאים שאינם מעריכים בצורה מלאה את מה שמטריד את הצד השני. הגננת מיטשל מפרידה בין הילדים. המסר הסמוי של קריאה זו הוא:
1) לישראלים ולפלשתינים יש הסטוריה משותפת (הציניות הפוסט-מודרנית של קיפול והשטחת המייצג והמיוצג – הקירבה הפטישיסטית בין הרוצח והנרצח, בין שוחר השלום למחרחר המלחמה – כי כולנו באותו הגן וכל הנרטיבים הם חלופיים).
2) יש ישראלים טובים ויש פלשתינאים טובים – ואלו שאינם מתנהגים כל כך טוב עכשיו – זה מפני שאין הם מעריכים בצורה מלאה את מה שמטריד את הצד השני. כמובן, שהאפשרות החליפית, שכל צד מעריך היטב את מה שמטריד אותו, שיש כאן מאבק על אידיאה של ריבונות – שאינו מתנהל ברמת הגנון – אינה מוזכרת – אלא מטויחת, נסמית.
יש ישראלים שנראה שאינם מבינים את ההשפלה והתסכול שהפלשתינאים חייבים לסבול יום יום כתוצאה מחייהם עם ההשפעות הנמשכות של כיבוש, הנמשך כתוצאה מנוכחותם של כוחות צבא ישראלים והתיישבויות בקרבם, או נחישתם של הפלשתינאים להגיע לעצמאות ולהגדרה עצמית אמיתית.
נראה שכמה פלשתינאים לא מבינים את המידה בה הטרור מעורר פחד בקרב העם הישראלי וחותר תחת אמונתו באפשרות של דו-קיום, או נחישותה של ממשלת ישראל לעשות את כל הדרוש כדי להגן על עמה.
פיסקה מעניינת זו חושפת את הנרטיב היסודי של דו"ח מיטשל כנרטיב הידוע של הכיבוש/דו-קיום, אותו נרטיב הנישא בפי ממשלות ישראל מאז אוסלו – המתעלם משני נרטיבים חלופיים שהם שורש הסכסוך. הנרטיב הישראלי האופוזיציוני-ציוני המדבר על "התיישבות" בכל שטחי ארץ ישראל, ולא על כיבוש – והנרטיב הפלשתיני המדבר אף הוא על כל שטחי ארץ ישראל – ולא על דו-קיום.
יש בהצהרה זו גם מתן לגיטימציה לאלימות פלשתינית – שכן – בעוד ערבים יושבים בתוך ישראל ללא חשש, ההתיישבות בקרב הפלשתינים "משפילה ומתסכלת אותם".
כמו כן, מציג קטע זה את ה"נחישות" הפלשתינית להגיע לעצמאות ולהגדרה עצמית אמיתית – ובכך נותן לגיטימציה לנרטיב הפלשתיני של "לוחמי עצמאות" – בעוד שישראל מוצגת כ"כובשת" – לו היה דו"ח מיטשל נאמן להצהרותיו על שוויוניות – היה לפחות מעמיד את טענותיהם של שני הצדדים במלואם.
מה שמופיע פה זו ישראל חסרת רגישות (להשפלה ולתסכול הפלשתיני) וכובשת מול פלשתינים שואפי עצמאות והגדרה עצמאית אמיתית.
לעומת זאת נראית הנזיפה – המקבילה בפלשתינים מינורית ביותר. הפלשתינים אינם נקראים להפסיק את הטרור כלל – אלא להבין שהטרור מפחיד את הישראלים (כמובן, לא נזכיר שהוא גם הורג אותם!) ומערער את האמונה הישראלית בדו-קיום – כאמור הדו-קיום הוא רק תיזה ישראלית אחת – וגם לא המרכזית – כפי שהראו הבחירות האחרונות – ודו"ח מיטשל קורא לפלשתינאים לא לערער על הנרטיב של הכיבוש/דו-קיום שהוכיח עצמו כה יעיל בהשיגו להם ויתורים מרחיקי לכת מצד ישראל, שטחים טריטוריאלים, נשק, כסף ועוד טובין.
כך בעוד שההתיישבות הישראלית נתפסת לכתחילה על ידי דו"ח מיטשל כבלתי לגיטימית – כל מגרעת הטרור הפלשתיני – הוא בכך שהוא מפחיד את הישראלים (פויה!) – אף מזהיר מיטשל באופן מוסווה את הפלשתינים מפני "אלימות" ישראלית, דהיינו נחישותה של ממשלת ישראל לעשות כל הדרוש כדי להגן על עמה.
עצם הנרטיב של הכיבוש, מחייב כמובן בירור – כיצד צמח ומהו שורשיו – שהרי הוא נולד למעשה עוד לפני מלחמת ששת הימים – והוא מתעלם מנרטיב חלופי שישראלים רבים מחזיקים בו לפיו לא יכולה להיות טענת כיבוש כלפי העם היהודי בארץ ישראל – מעצם הקשר ההסטורי הידוע לכל בין העם היהודי לארץ ישראל (כנזכר בתנ"ך) – קשר שזכה גם להכרת העמים עת ניתן המנדט הבריטי להקים בית יהודי בארץ ישראל (וגם אז התנגדו הערבים במרץ לעצם נוכחותם של יהודים כאן – ובוודאי שלא דובר אז על כיבוש). כעם, מעולם לא ויתרו היהודים על ריבונותם על ארץ ישראל אלא גורשו מכאן, ושמרו על רציפות של זכרון הסטורי ביחס, תוך שהם מחכים לשוב לריבונות על ארץ ישראל עליה לא ויתרו מעולם. מאידך – מעולם לא היתה לפלשתינאים ריבונות כלשהי על ארץ ישראל. לא היתה כאן כל מדינה פלשתינית שהישראלים כבשו.
להיפך, כפי שמוכיח מחקרה הידוע של פיטרז: מרבית האוכלוסיה הפלשתינית הגיע לארץ ישראל בחסות המנדט הבריטי, רק עת החלו להגיע לכאן יהודים שיצרו מקומות פרנסה.
יתרה מזאת – ההחלטה המקורית של חבר העמים שהעניק את המנדט הבריטי להקמת בית יהודי בארץ ישראל – התייחסה לכל שטח ארץ ישראל המערבית + ארץ ישראל בעבר הירדן המזרחי כמעט עד עירק של היום – ורק בגידה של העם הבריטי במנדט הבינלאומי שלו – קבע עובדות בשטח לפיהן יש ריבונות ירדנית על חלק מארץ ישראל.
למעשה, הלכה טענת הכיבוש כלפי התיישבות העם היהודי בארץ ישראל והתפתחה משך השנים, כחלק ממהלך טקטי של אומות ערב, שבחרו לא להעניק לאותם ערבים שיצאו מארץ ישראל במלחמת העצמאות אזרחות אלא לשכנם במחנות פליטים מתוך מגמה מוצהרת שעליהם להמשיך להלחם בגוף היהודי המפריע לפאן-איסלמיות.
כמובן, שכל הנרטיבים הללו, שיש להם חשיבות מכרעת לעצם הסכסוך היהודי-ערבי, לא מוזכרים כלל בדו"ח מיטשל – הרואה בפלשתינים את הצד הפגוע, ומונע לגיטימציה מההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
כמובן, שממשלות השמאל שהובילו את מהלך אוסלו – שותפות לפרצפציה זו של מיטשל – ויש בכך אירוניה דקה, לולא היה המצב טרגי כל כך – שמיטשל ממלל שוב את אותן נוסחאות שעצם האלימות הנוכחית היא השורה התחתונה שלהן.
כעס, שנאה ותסכול התעוררו משני הצדדים. הסכנה הגדולה מכל היא שתרבות השלום, שטופחה על פני העשור האחרון עומדת בפני ניתוץ. במקומה יש תחושה גוברת של אוזלת יד, יאוש, ופניה הולכת וגוברת לאלימות שוב, הפסיבדו-שוויוניות החד-צדדית. בעוד ממשלות ישראל פועלות במרץ ובנחישות למען השלום – פנו הפלשתינים לדרך האלימות אחרי שהתאכזבו צפיותיהם בקמפ-דיוויד.
תרבות השלום שטופחה על פני העשור האחרון אינה עומדת בפני ניתוץ – היא כבר נותצה – אף מסתבר שלמרות מאמצים אדירים של ממשלת ישראל – שהפנתה תקציבי ענק לתמיכה בשלום, (כולל תקציבים, לחינוך לשלום, מפגשים למען השלום, ועוד), התפתחה תרבות השלום רק בצד אחד של המתרס, הצד הישראלי, שהיה נכון לאמץ את הנרטיב של ויתור על התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל למען חיים של דו-קיום עם הפלשתינים, בעוד שבצד הפלשתיני התפתחה תרבות של תעמולה קיצונית הקוראת לאלימות נגד ישראלים ויהודים, והתייחסות לשלום כשלב טקטי במלחמה הכוללת נגד מדינת ישראל – עובדות אלו ידועות היטב לכל – אלא שאין זה פוליטיקלי קורקט להאשים את הפלשתינים, שהחלטנו מראש שהם "הצודקים", שהם נוקטים באלימות כלפי ישראל, שהחלטנו מראש שהיא "הכובשת".
שני עמים גאים שותפים לארץ ולגורל. תביעותיהם המתחרות והבדלי הדת ביניהם הובילו לסכסוך שוחק שגרם לדמורליזציה ולדה-הומניזציה. ביכולתם להמשיך את הסכסוך או לשאת ולתת על מציאת דרך לחיות זה לצד זה בשלום.
הושג כך כך הרבה.
הסיכון הוא כל כך גדול.
כמובן שהקביעה הקטגורית של מיטשל אינה משקפת את המאוויים של שני העמים אלא מתנשאת מעליהם. ושוב הנרטיב של הדו-קיום שהוכרז על ידי הפלשתינים בגלוי ככוזב – הרי על כך יצאו עתה למלחמה – כי לא חציה שלי אלא כולה שלי – והנה בא מיטשל אחר כמעט עשר שנות שאיפות דו-קיום של ממשלות ישראל, אחרי אוסלו, אחרי קמפ דיוייד, אחרי שמוצו כל האפשרויות להעניק לפלשתינים את אותו חלקים של ארץ ישראל שקבע סדר היום של תפיסת ה"כיבוש/דו-קיום" – וברק הביא נכונות זו עד לקצה האפשרי שלה – והתברר שהפלשתינים אינם מוכנים לוותר על הנרטיב שלהם שאין לו כל כוונה להתפשר על פחות מריבונות מלאה על כל ארץ ישראל (זכות השיבה) – ומוכנים ללכת על כך למלחמה מלאה – אחרי כל זה, בא דו"ח מיטשל ומדבר כאילו זה עתה הגיע לרעיון המבריק של הדו-קיום! נפלא!
איזו צביעות! הושג כל כך הרבה?!
מה הושג! מי השיג? הרי רק צד אחד השיג, והצד השני ויתר וויתר, וקיצץ עוד ועוד את הנרטיב העצמי שלו, ושינה עמדות, ודיבר על שלום, והזה והגה וטיפח ונתן, הכל תמורת מה – רק תמורת הפסקת האלימות, רק שיפסיקו להלחם בנו ולהרוג בנו. תנו לנו שלום, שלום. רק שלום, אנו רוצים – ועדיין האלימות נמשכת ומאמץ כבירים של מדינת ישראל – מאמץ שהביא לקרע פנימי עצום בתוך העם עצמו, לא הניב כל פרי חוץ מעוד ועוד טרור ופיגועים.
אם כן, למי מכוונת הקריאה: הושג כל כך הרבה? אל מי פונה דו"ח מיטשל, הנשמע כמיטב ממשלות השמאל בישראל, אם לא אל הפלשתינים. משדל אותם: למה לכם? הנה, קיבלתם כל כך הרבה. לא חבל? לא חבל?
והתשובה כמובן ידועה…
אם רוצים שהצדדים יצליחו להשלים את מסעם לעבר מטרתם המשותפת, איזו מטרה משותפת? היה זה חלום של ממשלות השמאל בישראל – שניתן יהיה לוותר על ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל תמורת שלום – חלום שרוב העם כבר התפקח ממנו – ובודאי שאין זו מטרתם של הפלשתינים לחיות עם הישראלים בשלום.
יש לכבד התחייבויות וליישמן, לכבד את החוק הבינלאומי ולהגן על זכויות אנוש. אנו מעודדים את הצדדים לחזור למשא ומתן, יהיה קשה ככל שיהיה. שוב הציניות הזאת – של עידוד הצדדים לחזור למשא ומתן – כאשר הצד הישראלי מעולם לא רצה להפסיק את המשא ומתן – וכל הפסקות המשא ומתן באו מהצד הפלשתיני – אך העובדות כמובן מיותרות במסמך נפלא ושקול זה של "מציאת העובדות". זהו הנתיב היחיד לשלום, צדק ובטחון.
כל כך יפה החזון הזה – אוי למה לא יוכלו הצדדים לסכסוך לנהוג בהגיון.
דיון
האלימות לא הסתיימה (מאז פסגת שרם אל-שייך). היא החריפה. כך, הנושא המטריד ביותר אל אלו באזור עימם דיברנו היה לשים קץ לאלימות ולחזור לתהליך של עיצב שלום בר-קיימא.
דאגה זו חייבת להיות דאגתנו. אם הדו"ח שלנו אמור להשפיע, עליו לטפל במצב הקיים, השונה מזה שהמשיגו משתתפי פסגת שארם. בדו"ח זה ננסה לענות על השאלות שהטילה עלינו פסגת שארם אל-שייך: מה קרה? מדוע זה קרה?
לאור המצב הנוכחי, אולם, עלינו להרחיב את החלק השלישי של המנדט שלנו: כיצד ניתן למנוע הישנות של האלימות? הרלוונטיות וההשפעה של עבודתינו, בסופו של דבר, תימדד על פי ההמלצות שנמליץ ביחס לנושאים הבאים:
סיום האלימות
בניית מחדש של האמון
חזרה למשא ומתן.
מה קרה?
אין אנו בית דין. הסכמנו לבקשה שלא נקבע את אשמתם או חפותם של יחידים או של הצדדים… גולת הכותרת של המרקם הפוסט-מודרני של דו"ח מיטשל – אם אין אשמים ואין בלתי-אשמים – איך קרה מה שקרה – בהמשך נראה, כיצד הולכים ומופיעים האשמים (כמובן, אותם אשמים שידענו מראש שהם אשמים, נו, ההם, הכובשים, אתם יודעים מי…).
בסוף ספטמבר, 2000, גורמים ישראלים, פלשתינים ואחרים קיבלו דיווחים שחבר הכנסת (היום ראש הממשלה) אריאל שרון, מתכנן לבקר בחארם אל-שריף/הר הבית בירושלים.
גורמים פלשתינים ואמריקנים לחצו על ראש הממשלה דאז, אהוד ברק לאסור את הביקור. מר ברק אמר לנו שהוא האמין שהביקור נועד כפעולה פוליטית פנימית המכוונת נגדו בידי יריב פוליטי, וסרב לאסור אותו.
רטוריקה במיטבה – מצמצמים את הדיון לנקודה נתונה בזמן ובכך ניתן למחוק את המשמעות הסיבתית של הדברים (הרי הבטיחו שלא יהיו אשמים). אכן, אם המגמה היסודית שלנו היא להראות ששני הצדדים "אשמים" באופן שווה (הדרך היחידה "לא למצוא אשמים") תהיה לנו בעייה רצינית אם נתחיל את הנרטיב בקמפ-דיוויד, עת הלך ברק לבדו על כל הקופה – והציע לפלשתינים הרבה מעבר למה שהנרטיב הישראלי היותר רחב – זה שהעלה אחר כך את שרון – היה מוכן לתת לו. יש חשיבות עצומה למחוק את זכרון קמפ-דיוויד מהפרוטוקול שכן הם עשויים להצביע על כך שהעם הפלשתיני בחר לעזוב את שולחן הדיונים ולצאת למלחמה אחרי שלא הוצע לו כל שרצה לקבל – אלא שמסקנה כזאת אינה פוליטיקלי קורקט וגם אינה מצביעה על האשם ה"נכון".
לכן, מאמץ שוב דו"ח מיטשל את הנרטיב של חלק מהשמאל הישראלי ושל הפלשתינים ומתמקד בעליית שרון להר-הבית.
גם כאן, יושם לב לניסוח הזהיר המקדים את השם הערבי לשם העברי.
ברק מואשם (פיו, סוף סוף יש לנו מישהו שאפשר להאשים אותו!).
מר שרון ערך את הביקור ביום 28 לספטמבר, כשהוא מלווה ביותר מ1,000- אנשי משטרה ישראלים. למרות שהישראלים ראו את הביקור בהקשר פוליטי פנימי, הפלשתינים ראו אותו כפרובוקטיבי מאוד עבורם. בעדינות מדגישה ועדת מיטשל את הכוחנות של ביקורו של שרון, בציינה שהיו 1,000 שוטרים עימו, למרות שעובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה ואין לה כל משמעות ביחס למהלך האירועים. משום מה שכחו לציין שגם מזכירו האישי של שרון היה עימו וכמה עיתונאים…
שוב אנו רואים גם כיצד הניתוק של העבר ההיסטורי שקדם לאירוע – נטישת השיחות בקמפ-דיוייד על ידי הפלשתינים – מאפשר להתמקד בו כ"פרובוקטיבי מאוד עבור הפלשתינים" (מעניין, שמיטשל לא מזכיר את התקפות הדמים הפלשתיניות על ישראל כפרובוקציה – רק הישראלים הם הפרובוקטיבים…).
הניתוק של העבר ההסטורי הוא כמובן תרגיל פוסט-מודרני קלאסי הנקוט תדירות בידי הפוסט-ציונים, כפי שכותבת שפירא (1997): " 'ההסטוריונים החדשים' שאינם מתייחסים כלל לתהליכים שהתחוללו באירופה במאה הי"ט ובראשית המאה העשרים, ואשר הביאו לצמיחתה ש ל הציונות ולמאווי היהודים להקים מדינה משלהם. בעיניהם הבעיה הארץ-ישראלית מנותקת מן המכלול האירופי-היהודי, ועומדת על מישור אחר, מזרח תיכוני. ניתוק זה משמיט את הבסיס המוסרי להקמתה של מדינת היהודים, ומסביר את קיומה במונחים כוחניים בלבד." ( מתוך: שפירא, אניטה (1997). "פוליטיקה וזכרון קולקטיבי – הויכוח אודות ההסטוריונים החדשים". בתוך ויץ יחיעם, (עורך), בין חזון לרוויזיה, עמ' 367-391. מרכז זלמן שזר.)
ביום למחרת, באותו מקום, התעמתו מספר גדול של מפגינים פלשתינים בלתי חמושים עם משלחת גדולה של משטרה ישראלית יושם לב לתחושת הדרמה שבונה הדו"ח – כאשר הוא קובע ש"ביום המחרת, באותו מקום", ולהקבלה הספרותית הנאה בין שרון ו1,000- שוטריו לבין "מפגינים פלשתינים בלתי חמושים" – נרטיב יפה שאינו תואם בדיוק את התיאור הישראלי של הענין – שאולי היה מדבר על "המון מתפרעים אלים חמוש באבנים".
בעולם האטום של ועדת מיטשל – אטום לאוסלו, אטום לקמפ דיוייד, הולכת ונרקמת הדרמה של הגולית היהודי הפרובוקטיבי עם 1,000 שוטריו, לעומת המפגינים הפלשתינים הבלתי חמושים.
על פי מחלקת המדינה של ארה"ב, "ערכו הפלשתינאים הפגנות גדולות וזרקו אבנים על שוטרים בסביבות הכותל המערבי. השוטרים עשו שימוש בכדורי מתכת מצופים בגומי ובתחמושת חיה כדי לפזר את המפגינים, בהורגם כ4- אנשים ובפצעם בערך 200".
על פי ממשלת ישראל, נפצעו 14 שוטרים.
שוב התיאור הפוסט-מודרני, הכביכול אובייקטיבי, העושה שימוש שפתי מתוחכם כדי להעביר את המסר השיפוטי – הפלשתינים ערכו הפגנות וזרקו אבנים (לא התפרעו והתקיפו שוטרים בסלעים), והשוטרים פיזרו אותם באש חיה.
גם המקורות נבחרו בקפידה – המקור המתאר את הפגיעה בפלשתינים מוצג כאמין ואובייטקטיבי – מחלקת המדינה של ארה"ב – שמקורות המידע שלה הם כביכול מעבר לחשד – בעוד שממשלת ישראל – הנוגעת בדבר, היא זו שמעידה על פציעת 14 שוטרים – האם מידע זה לא הגיע למחלקת המדינה? או שמא היה נוח לדו"ח מיטשל להביא מידע זה משני מקורות שונים וליצור שוב את האפקט המחושב של – פרובוקציה, שימוש מופרז בכוח והעדר אמינות.
אמנות, אין ספק שמדובר כאן באמנות פוסט-מודרנית עליונה.
הפגנות דומות התרחשו על פני הימים הבאים. כך החלה מה שנודעה כ"אינתיפדת אל-אקצה" (אל-אקצה הוא מסגד בחארם אל-שריף/הר הבית).
ממשלת ישראל טוענת שהגורם המיידי לפריצת האלימות היתה התפוררות השיחות בקמפ דיוויד, ב25- ליולי 2000 ו"ההבנה הנרחבת של הקהילה הבינלאומית לאחריות הפלשתינית למבוי". לפי דעה זו, האלימות הפלשתינית תוכננה בידי מנהיגות הרשות הפלשתינית, והיתה מיועדת "לעשות פרובוקציה והשגת חללים פלשתינים כאמצעי לחזור ולרכוש את היוזמה הדיפלומטית".
רק עתה מובאת טענת ממשלת ישראל שהגורם היה התפוררות השיחות בקמפ דיוויד – שוב, יש לשים לב למינוח המדוקדק – לא מוזכרת העובדה שהפלשתינים הפסיקו את השיחות ביוזמתם, אלא מתוארת, התפוררות, כביכול עצמונית. גם הדעה הישראלית מוצגת בצורה מגוחכת כאילו "השגת חללים פלשתינים" הוא יעד פלשתיני – ולא פגיעה בישראלים ונסיון להשיג בכוח את מה שלא הושג בשולחן הדיונים.
יושם לב, שלראשונה מדובר כאן ב"דעה", בנרטיב בלבד.
ארגון שחרור פלשתין (אש"ף) מכחיש את הטענה שהאינתיפדה היתה מתוכננת. הארגון טוען, אולם, ש"קמפ דיוייד לא היה אלא נסיון של ישראל להרחיב את הכוח שהיא מפעילה על הקרקע אל המשא ומתן".
מנקודת מבטו של אש"ף, ישראל הגיבה להפרעות בשימוש מוגזם ובלתי חוקי של כוח קטלני נגד המפגינים, התנהגות, אשר לדעת אש"ף, משקפת את זלזולה של ישראל בחייהם ובטיחותם של הפלשתינים . עבור הפלשתינים, התמונות המופצות מאוד של מוחמד אל דורה בעזה ב30- לספטמבר, שנורה עת השתופך מאחורי אביו, חיזקו תפיסה זו.
עתה, עוברת ועדת מיטשל לטענה הפלשתינית המכחישה את הטענה שהאינתיפדה היתה מתוכננת. שוב, ברירת המילים היא מדוייקת, כאשר נקודת המבט הישראלית מתוארת כ"allegation'", מילה שיש לה משמעויות נלוות שליליות, המוגדרת במילון וובסטר כ:"טענה שאין לה תימוכין, ובהשלכה נחשבת כחסרת ביסוס". (Webster's Third New International Dictionary – Unabridged, 1976)
מנקודת מבטה של ממשלת ישראל, ההפגנות אורגנו והונחו בידי המנהיגות הפלשתינית כדי לעורר אהדה לעניינם ברחבי העולם, באמצעות גירוי כוחות הבטחון הישראלים לירות על מפגינים, במיוחד אנשים צעירים. עבור הישראלים, הלינץ' של שני אנשי המילואים, סגן ואדים נובץ' וסמ"ר יוסף אברהמי ברמלה, ב12- לאוקטובר, שיקף שינאה פלשתינית עמוקה כלפי ישראל ויהודים.
מה שהחל כסידרה של עימותים בין מפגינים פלשתינים וכוחות הבטחון הישראלים, שהביאו להטלת המגבלות הראשוניות של ממשלת ישראל על תנועת אנשים וסחורות בגדה המערבית ורצועת עזה (סדרים), התפתח מאז לסדרה רחבה בהרבה של פעולות ותגובות אלימות.
יושם לב לגוון הבלתי אישי – כאשר מדובר בישראל תמיד מדובר על כוחות בטחון – כאשר מדובר על פלשתינים תמיד מדובר על מפגינים, אין זכר לפרעות, לרצחנות, לאלימות.
בתצהירים שהגישו, החליפו הצדדים האשמות ביחס למניעים ורמת השליטה שהפעיל הצד שכנגד.
עם זאת, לא ראינו עדות משכנעת כלשהי שהביקור של שרון היה יותר מאשר פעולה פוליטית פנימית; אף לא קיבלנו עדות משכנעת לכך שהרשות הפלשתינית תכננה את ההתקוממות.
הילכך, אין לנו כל בסיס להגיע למסקנה שהיתה תוכנית מכוונת של הרשות הפלשתינית ליזום מערכה של אלימות בהזדמנות הראשונה, או שהיתה תוכנית מכוונת של ממשלת ישראל להגיב בכוח קטלני.
עם זאת, לא היתה גם כל עדות שתאפשר לנו להגיע למסקנה שהרשות הפלשתינית עשתה מאמץ עקבי לעצור את ההפגנות ולשלוט באלימות מרגע שהחלה; או שממשלת ישראל עשתה מאמץ עקבי שלא לעשות שימוש באמצעים בלתי-קטלניים לשלוט בהפגנות של פלשתינים בלתי חמושים. בגבור הכעס, הפחד ואי-האמון, הניח כל צד את הרע ביותר על הצד השני, ופעל בהתאם.
ביקורו של שרון לא גרם ל"אינתיפדת אל-אקצה", אך התזמון שלו היה לקוי, והיה צריך לצפות מראש את ההשפעה הפרובוקטיבית שלו, אכן, השפעה זו נצפתה בידי אלו שקראו לאסור את הביקור.
היתה משמעות רבה יותר למאורעות שבאו אחר כך: ההחלטה של המשטרה ב29- בספטמבר לעשות שימוש באמצעים קטלניים נגד המפגינים הפלשתינים, והכשל בהמשך, של שני הצדדים, כפי שצוין לעיל, להפעיל איפוק.
סופו של דבר – באמצעות העמדת המעשה הממלכתי הלגיטימי של שרון כפרובוקציה – ניתן להצדיק את פריצת ההתפרעות מצד הפלשתינים, המוצגים כמפגינים חסרי אונים (14 השוטרים הפצועים זה רק דיווח של ממשלת ישראל כאמור) ולהאשים למעשה את ממשלת ישראל, בחוסר הבלגה ושימוש בכוח שלא לצורך – טענה מגוחכת לחלוטין לכל מי שחי כאן בעשרת החודשים האחרונים והיה עד לתהליך בו עם שלם דוחק בממשלה להגיב להגיב להגיב, וזו קוראת איפוק, איפוק, איפוק.
בודאי – לא הופעל כל איפוק – צריך הרי רק להביא את תשדירי הרדיו מאותה תקופה – שכולם איפוק – להבין את הגיחוך בהעמדה נוראה זו.
מדוע זה קרה?
שורשי האלימות הנוכחית עמוקים בהרבה מאשר ועידת הפסגה הבלתי מכריעה. שני הצדדים הבהירו את אכזבתם העמוקה והברורה מהתנהגות הצד שכנגד בכך שלא עמד בציפיות שנבעו מתהליך השלום. נו, יופי, שניהם מאוכזבים. גם במשפט שלמה היו שתי אמהות מאוכזבות – אך רק אחת אמרה את האמת.
ציפיות נבדלות: אנו מתרשמים עמוקות מהציפיות הנבדלות שמביעים הצדדים ביחס ליישום תהליך אוסלו. לפני פחות מ10- שנים, לא ניתן היה להעלות על הדעת את התוצאות שהושגו באמצעות תהליך זה. במהלך הסבב האחרון של המשא ומתן, היו הצדדים קרובים יותר להסדר של קבע מכפי שהיו מעולם.
אף על פי כן, פלשתינים וישראלים כאחד, אמרו לנו שבהדרגה הופעל לחץ חריף על ההנחות עליהן הסתמך תהליך אוסלו – לפיהן יש לדחות את ההתמודדות עם הבעיות הקשות של "מעמד הקבע".
ממשלת ישראל שמה דגש על מעבר למעמד הקבע של ההסכם באווירה נטולת אלימות, העולה בקנה אחד עם ההתחייבויות הנמצאות בהסכמים בין הצדדים.
דעת אש"ף היא שעיכובים בתהליך נבעו מהנסיון הישרלאי להאריך ולגבש את הכיבוש… "בסך הכל, הצעות ישראל בקמפ דיוייד, קבעו שישראל תספח את מיטב האדמות הפלשתיניות, את הנצחת השליטה הישראלית על מזרח ירושלים, המשך נוכחות צבאית על שטח פלשתיני, שליטה ישראלית במשאבים הטבעיים של הפלשתינים, מרחבם האווירי וגבולותיהם, ושיבה של פחות מ1%- מבין הפליטים לבתיהם".
שני הצדדים רואים בהעדר הציות המלא להסכמים שנחתמו מאז תחילת תהליך השלום, עדות להעדר אמינות. מסקנה זו הובילה לשחיקת האמון, עוד לפני שהחל המשא ומתן על הסדר הקבע.
סעיף זה מצביע יפה על האכזבה הפלשתינית – אין הוא דן כלל במה שישראל נתנה ונותנת – על מה היא ויתרה וכו' (זה המובן מאליו – כי הרי מדובר בכיבוש וכו'). כמו כן נמנעת ועדת מיטשל מהעיסוק השולי – במציאות – מי הפר את ההסכמים, מתי ואיך. די לומר שהופרו.
השקפות נבדלות: במהלך שבעת החודשים האחרונים, הלכו והתגבשו השקפות אלו למציאויות נבדלות. כל צד רואה את השני כמי שפעל מתוך הפרת אמון; כמי שהפך את האופטימיות של אוסלו לסבלם ויגונם של קורבנות ואוהביהם. בהצהרותיהם ובפעולותיהם, כל צד מפגין השקפה שאינה מכירה באמת כלשהי בהשקפה של הצד שכנגד. שוב אומרים לנו מה כל צד טוען. האם היה מי שהפר אמון. האם יש לבדוק זאת. במסגרת העובדות. ועדת מיטשל מסתפקת בהצהרה הנוצרית מלאת האהבה הקוראת לצדדים לחזור לאופטימיות של אוסלו.
(מי היה אופטימי? – רק השמאל הישראלי והעם הפלשתיני!).
להבדיל כמובן מוועדת מיטשל המכירה באמת זאת.
שזה כמובן העיקר – לא לצדוק – אלא להכיר בכך שיש מן האמת בהשקפת השני – גם כשהוא שקרן פתולוגי.
ההשקפה הפלשתינית: לגבי הצד הפלשתיני, אותתו, "מדריד" ו"אוסלו" את הסיכוי למדינה והבטיחו את סיום הכיבוש ויישובם של ענינים שונים הדורשים יישוב בתוך זמן מוסכם.
הפלשתינים באמת כועסים על המשך גדילתן של ההתנחלויות ועל חוויות ההשפלה וההפרעה היומיומיות שלהן כתוצאה מנוכחותה של ישראל בשטחים הפלשתינים. הפלשתינים רואים במתחלים ובהתנחלויות בקירבם לא רק הפרה של רוח תהליך אוסלו, אלא גם יישום של כוח בצורה של עליונותה הצבאית האדירה של ישראל.
אש"ף גם טוען שממשלת ישראל לא עמדה בהתחייבויות אחרות שלה, כגון נסיגה נוספת מהגדה המערבית ושחרורם של אסירים פלשתינים. כמו כן, הביעו הפלשתינים את תסכולם על המבוי הסתום סביב בעיית הפליטים והמצב הכלכלי המתדרדר בגדה המערבית וברצועת עזה.
"הם באמת כועסים" – כנראה להבדיל משאר העמדת הפנים בשביל הועדה, התקשורת וכו'.
כמובן, שאף מילה על התביעה הפלשתינית ליפו.
יתרה מזאת – אף מילה על דו-קיום, על דמוקרטיה, על שלום בין העמים – לא כאן, לא אצלנו. המתנחלים מפריעים [כפי שהפריעו היהודים תמיד - עוד לפני שהיתה להם ריבונות].,
כמובן, שאין כל בדיקה של הטענות הפלשתיניות – האם היתה נסיגה או לו – והטענה בעינה עומדת.
ההשקפה הישראלית:
על פי השקפת ממשלת ישראל, הרחבת הפעילות בהתנחלויות ונקיטת אמצעים כדי להקל על נוחיות המתנחלים, אינם מטים מראש את תוצאות המשא ומתן על מעמד הקבע.
אכן, ישראלים מצביעים על כך שבפסגת קמפ-דיוייד ובשיחות שנערכו אחריה, הציעה ממשלת ישראל לוותר ויתורים משמעותיים ביחס להתנחלויות במסגרת הסדר כולל.
עם זאת הבטחון, הוא בעיה מרכזית המעסיקה את ממשלת ישראל. ממשלת ישראל טוענת שאש"ף הפר את התחייבויותיו החגיגיות בכך שהמשיך לעשות שימוש באלימות כדי להשיג יעדים פוליטיים…
על פי ממשלת ישראל, יש מספר צורות לכשל הפלשתיני: הסתה ממוסדת נגד ישראל ונגד יהודים; הכשל לשלוט בכלי נשק בלתי חוקיים; והביצוע בפועל של פעולות אלימות…
ממשלת ישראל טוענת שאש"ף הפר באופן משמעותי את הויתור על הטרור ופעולות אלימות אחרות, ובכך שחק באופן משמעותי את האמון בין הצדדים.
הוא לא רק "שחק את האמון" – הוא גם רצח ישראלים רבים.
שוב – אין בדיקה של הטענות – האם נכונות או לא – טוענים, טוענים – שיטענו. נראה מה תכריע ועדת מיטשל
סוף האלימות
עבור ישראלים ופלשתינים כאחד, חוויית שבעת החודשים האחרונים היתה מאוד אישית. סיפוריהם נגעו ללבנו.
משפחות ישראליות ופלשתיניות עושות שימוש כמעט באותן מילים כדי לתאר את צערן.
ככל שהאלימות התפשטה אימצו שני הצדדים תיאוריים סטריאוטיפים עויינים של הצד שכנגד. לא בקלות ניתן לשבור מחזור זה. בלא נחישות ניכרת ונכונות לפשרה, תהיה בנייתו החוזרת של האמון בלתי-אפשרית.
אוי נעבכלך, לקחתם את זה אישית. אוי באמת נוגע ללב. נעבך.
כמעט אותן מילים: חוץ מאבות ואמהות השהידים המגדלים רוצחים ומשבחים אותם – הוי הוי כמה פוסטמודרני לומר שסבל הוא סבל הוא סבל ודם הוא דם הוא דם.
ודאי, הכל הוא סטריאופטים. מערכת חינוך שלמה פועלת מזה עשר שנים לקעקע כל סטריאוטיפ – ומולה מערכת שלמה המחנכת את ילדיה לשאת בנשק ולשנוא – אבל צו, צו, עקרון השוויון המוחלט של כל הנרטיבים מחייב את הפסיקה השקולה, ההגיונית ההומנית כל כך שמדובר בסטריאוטיפים.
בכל רחבי ישראל חיים ערבים ויהודים זה לצד זה בשלווה – אך אוי לו ליהודי שיקלע בלי הגנה לסביבה פלשתינית – אך כמובן, זה הכל סטריאוטיפים.
אולי כדאי לשלוח את אחד מחבריה הנכבדים של ועדת מיטשל בתחפושת של ישראלי לסוכת אבלים פלשתינית – כדי שיוכל לחקור סטריאוטיפים מקרוב. (מעניין למה הצעה זו נשמעת אכזרית כל כך, בלתי אנושית כל כך!)
נחישות מצד מי? פשרה על מה? – על מה הוא מדבר? אנחנו כבר אחרי קמפ-דיוויד. אחרי שארם אפילו… אך הטוב האנושי האוניברסלי של ועדת מיטשל חייב למצוא ביטוי כלשהו…
הפסקת האלימות:
מאז 1991, התחייבו הצדדים באופן עקבי, בכל ההסכמים שלהם, לנתיב אי-האלימות. כדי להפסיק את האלימות עכשיו, אין צורך שהרשות הפלשתינית וממשלת ישראל "ימציאו מחדש את הגלגל". במקום זאת, עליהן לנקוט בצעדים מיידיים להפסיק את כל האלימות, לאשר מחדש את התחייבויותיהם ההדדיות, ולחזור שוב למשא ומתן.
כמובן, שנתיב זה כוון באופן קונסיסטנטי לעבר הצד הפלשתיני – שכן בחינה הסטורית מדוקדקת תראה שהתפרצויות האלימות תמיד באו מצד אחד (כמובן הצד שמותר לו להיות אלים – כי הוא הרי לוחם חופש).
זה נשמע פשוט נפלא – רק לא ברור מדוע זה מנוסח בלשון רבים ולא ישירות כלפי הרשות הפלשתינים – הרי זה בדיוק מה שממשלת ישראל תובעת מהפלשתינים משך תשעת חודשי ההבלגה – אך השוויון יישמר פה!
חידוש שיתוף הפעולה הבטחוני:
אנשי בטחון פשלתינים אמרו לנו שייקח זמן מה עד שהרשות הפלשתינית תוכל להשיב לעצמה את השליטה המלאה בגורמים חמושים הנמצאים רק באופן נומינלי תחת שליטה, ולהפעיל השפעה מכרעת על גורמים חמושים אחרים הפועלים בשטח פלשתין.
אנשי בטחון ישראלים לא חלקו על טענות אלו. מה שחשוב שזה הרשות הפלשתינית תעשה מאמץ כולל לאכוף הפסקה מוחלטת של האלימות, ושממשלת ישראל תראה בעליל שהיא אעשה כן.
גפ ממשלת ישראל חייבת להפעיל מאמץ של 100 אחוזים כדי להבטיח שנקודות חיכוך פוטנציאליות, שם באים פלשתינים במגע עם ישראלים חמושים, לא יהפכו לבמות לחידוש מעשי האיבה.
התמוטטות שיתוף הפעולה הבטחוני בתחילת אוקטובר שיקף את אמונת כל אחד מהצדדים שהצד השני מחוייב למסלול פעולה של אלימות. במידה והצדדים ורצים להגיע לסטנדרט של 100 אחוז מאמץ למנוע אלימות, חובה לחדש את שיתוף הפעולה הבטחוני.
כמובן, שזהו תירוץ מצויין להמשך האלימות – אך יש לנו לב רחב לפלשתינים המסכנים. מברוק, למה לא – נחכה לכם עד שתשיגו שליטה – הישראלים הרי ידועים בהבלגתם.
האמנם: צריך לברר. מתי ניתנה להם הזדמנות לחלוק.
איזה שקר נוראי – תחת ממשלת ברק – נעשו כל המאמצים האפשריים להמשיך את ההדברות עם הפלשתינים. שוב – הופכת החד-צדדיות של הפלשתינים למשהו שגם ישראל כביכול שותפה לו – ועדיין אף מילה על ממשלות השלום, על החינוך לשלום, על תרבות השלום, על תקשורת השלום, על אמנות השלום, על שירי השלום – כל מערך השלום הענק שקרא לפלשתינים להפסיק את השנאה ואת המלחמה?
בניה מחדש של אמון
לחיצת היד ההסטורית בין יושב הראש עארפת וראש הממשלה המנוח יצחק רבין בבית הלבן בספטמבר 1993, סימלה את הצפייה של שני הצדדים שהדלת לפתרון שליו של ההבדלים ביניהם נפתחה. למרות האלימות הנוכחית ואבדן האמון ההדדי, שתי הקהילות חזרו ובטאו את רצונן בשלום. התברר שקשה לנתב רצון זה להתקדמות ממשית. שיקום האמון הוא חיוני, ועל הצדדים לנקוט בצעדים חיוביים לעבר מטרה זו.
בהתחשב ברמה הגבוה של עויינות וחוסר אמון, ברור שיש חשיבות מכרעת לתזמון ולרצף של צעדים אלה. זאת יוכלו רק הצדדים להחליט. אנו מאיצים בהם להתחיל בתהליך ההחלטה מייד.
רק במערכות החיצוניות. אך בוא נא ובדוק את המערכות הפנימיות – מערכות התרבות והחינוך – היכן מחנכים לשלום ולסובלנות והיכן למלחמה ורצחנות – אך שוב, מה לוועדת מיטשל ולעובדות – העיקר הפוזה הצדקנית של לעשות "שויילם" בין "הברוגזים".
מדוע קשה – מה עוד צריכה ישראל לעשות – חוץ מלהתנדף באוויר?
אוי השוויון השוויון – הרי אם היה פרטנר, כבר מזמן היה שלום!
טרור: במזכר ההבנות של שארם מספטמבר 1999, התחייבו הצדדים לנקוט פעולה נגד "כל איום או פעולה של טרור, אלימות או הסתה".
הטרור כרוך בהריגה ופציעה מכוונת של אזרחים שנבחרו באקראי, למטרות פוליטיות. נראה שיש בטרור כדי לקדם תוצאה פוליטית באמצעות זריעת אימה ודמורליזציה בקרב אוכלוסיה שלמה.
בתצהירים ובתדרוכים הרשמיים שלה, האשימה ממשלת ישראל את אש"ף כי הוא תומך בטרור בשחררו מחבלים כלואים, בכך שהוא מאפשר לאנשי בטחון להעניק חסות, ובמקרים מסויימים אף לבצע פעולות טרור, ובכך שהפסיק את שיתוף הפעולה הבטחוני עם ממשלת ישראל. הרשות הפלשתינית מכחישה טענות אלו במלוא התוקף. אולם ישראלים מחזיקים בעמדה שלא נעשה כל מאמץ אמיתי מצד מנהיגות הרשות הפלשתינית למנוע טרור נגד ישראל. עצם אמונה, זו כשלעצמה, היא מכשול גדול לבניה חוזרת של האמון.
אנו מאמינים שמוטלת על הרשות הפלשתינית אחריות לסייע לבנות מחדש את האמון, בכך שתבהיר לשתי הקהילות שהטרור ראוי לגינוי ואינו מקובל, ובכך שתנקוט בכל האמצעים כדי למנוע פעולות טרור ולהעניש את המבצעים פעולות טרור. מאמץ זה צריך לכלול צעדים מיידיים לתפוס ולכלוא מחבלים הפועלים בתוך גבולות השיפוט של הרשות הפלשתינית.
כמובן, שוועדת מיטשל לא תביע כל עמדה בנושא עובדתי זה – שהרי אם נקרא לאש"ף טרוריסטים – לא נוכל להמשיך לאשש את טענותיהם הצודקות. לכן, מדובר רק ב"האשמות של ממשלת ישראל".
רגע, אחד, לפני רגע, נדמה היה ששני הצדדים הפסיקו את שיתוף הפעולה הבטחוני, שהרי שניהם נקראו לחדשו – והנה מתברר שאש"ף הוא זה שהפסיק – אה סליחה, שחכנו שזה רק "האשמה" של ממשלת ישראל – עוד נרטיב אלטרנטיבי.
כמובן שהיא מכחישה – אך האם ביררה ועדת מיטשל – ועדת מציאת העובדות – את העובדות?
לא היא חוזרת ומספרת לנו על ה"נרטיב" הישראלי: "הישראלים מחזיקים בעמדה…"
האם זה ברור? ברור מה עוצר עתה את התהליך – האמונה של ישראלים שהפלשתינים אינם מונעים פעולות טרור נגדם – לו רק ישתחררו ישראלים מאמונות כזב אלו – ויתנו אמון בהכחשותיהם הנמרצות של הפלשתינים – מייד יבוא הכל על מקומו בשלום. במיוחד בשלום.
ומה יהיה על השהידים הקדושים. מה יהיה על תרבות שלמה הקוראת לרצח יהודים?! איפה ישימו את זה? אולי יבואו כולם לאיזה גנון גישור משולב בירושלים וילמדו לחיות ביחיד עם הישראלים והפרחים? אכן, הרי הנוצרים תמיד טענו שהמשיח כבר הגיע. רק תכיר בזה חביבי. רק תכיר בזה
התנחלויות: גם לממשלת ישראל יש אחריות לסייע לבנות מחדש את האמון. יהיה קשה במיוחד לתמוך בהפסקת כל האלימות הפלשתינית-ישראלית, אלא אם תקפיא ממשלת ישראל את כל פעילות הבניה בהתנחלויות. אין לאפשר לפעילות בהתנחלויות לערער את השבת השקט ואת חידוש המשא ומתן.
בכל אחד משני הביקורים שלנו באזור, היו הכרזות ישראליות ביחס להרחבת ההתנחלויות, והיה זה כמעט תמיד הנושא הראשון שהעלו הפלשתינים עימם נפגשנו. ממשלת ישראל מתארת את המדיניות שלה כאוסרת התנחלויות חדשות, אך מתירה הרחבה של התנחלויות קיימות כדי לאפשר "גידול טבעי". הפלשתינים טוענים שאין כל הבחנה בין התנחלויות "חדשות" למורחבות"; וכי פרט להקפאה קצרה בתקופת שלטונות של ראש הממשלה יצחק רבין, נעשה מאמץ תוקפני ומתמשך מצד ישראל להגדיל את מספרן וגודלן של ההתנחלויות.
עכשיו שביקשנו כל כך יפה מהרשות הפלשתינית להפסיק לטפח את אמונתכם שהם מטפחים טרור – יש ליצור צעד מאזן – כדי שהפלשתינים לא יצווחו שהועדה היתה פרו-ישראלית – ובכלל כדי להראות שאנו סופר-מאוזנים ומאוד רגישים למאוויים הפנימיים של הצדדים (במיוחד הצד החלש, האומלל, המובס והכבוש) ניתבע עתה מהישראלים להעניק לפלשתינים את מה שלא הושג בשולחן הדיונים – ורק אז הם ירגעו סוף סוף, כי זה פשוט מרגיז אותם, וזה לא יפה. כמו שזה היה לא יפה מצד שרון לעלות להר-הבית ולהרגיז סתם…
הפחתת מתחים:
פלשתינים וישראלים כאחד אמרו לנו שהרגשות שחוללו מקרי המוות הרבים וההלוויות, תדלקו עימותים נוספים, ולמעשה שמרו על מעגל האלימות.
שני הצדדים חייבים להבהיר שאין לסבול הפגנות אלימות.
ביכולתנו לבקש ואנו אכן מבקשים ששני הצדדים יפגינו כבוד רב יותר לחיי אנוש כאשר מפגינים ניצבים לנוכח אנשי בטחון.
שוב לא ברור – עם כל האיפוק האגדי של ממשלות ישראל מאז פרוץ האלימות – כיצד בדיוק תדלקו ההלוויות ומקרי המוות את האלימות בצד הישראלי – להיפך, הצבא והמשטרה פועלים ביעילות כלפי פנים כדי לדכא כל התפרצות של יצרים הנובעת מהצער והזעם שבצד הישראלי – האם שוב מתכוון דו"ח מיטשל בצד הפלשתיני אך מעדיף להצהיר הצהרה גורפת – בתקווה שהפלשתינים יבינו שהכוונה גם אליהם?
איפה בסוף, הגיעה הגערה? איפה באה הקריאה לכבוד רב יותר לחיי אנוש – לא כנגד הלינץ' ברמלה (זה רק הפר את יחסי האמון), לא נגד רצח התינוקת, סקילת הנערים, פיצוץ הנערות, דריסת החיילים ועוד ועוד חריגות פלשתיניות מ"הכבוד לחיי אדם" – כולל קריאות של הורים פלשתינים לילדיהם למות תוך הריגת ישראלים – מה פתאום – אנשי הבטחון, הניצבים כמובן מול מפגינים שלווים – הם הנדרשים להפגין כבוד רב יותר לחיי אנוש! – כמובן, שהעובדה שפלוגה אחת של מג"ב יכולה לחסל אלפי מפגינים פלשתינים – והיא לא עשה זאת – כי יש שמירה קפדנית על הוראות פתיחה באש – כמובן שעובדה זו לא מעניינת כלל.
כי הרי העובדות – רק מפריעות – ואנו בנרטיבים עסקינן – ויש פה נרטיב אחד באמת עסיסי ונפלא – של מפגינים שלווים מול כוחות בטחון חמושי ורצחניים…
פעולות ותגובות:
משך שלושת החודשים הראשונים של ההתקוממות הנוכחית, לא היו מרבית התקריות כרוכות בשימוש בפלשתיני בנשק חם ובחומרי נפץ…
סך הכל נהרגו כמעט 500 בני אדם ויותר מ10,000- נפצעו משך שבעת החודשים האחרונים; כאשר הרוב המוחץ בשתי הקטגוריות היו פלשתינים. האופן בו ישראל מאפיינת את הסכסוך כ"סכסוך מזויין על סף המלחמה", אינו מתאר בצורה מספקת את מגוון התקריות שדווחו מאז סוף ספטמבר 2000. יתרה מזאת, באמצעות הגדרה כזאת של הסכסוך, הפסיק צה"ל את המדיניות שלו המחייבת חקירת מצ"ח בכל פעם שפלשתיני בשטחים מת בידי חייל צה"ל בתקרית שאינה קשורה לטרור.
איזו דרך יפה לראות את הצד החיובי של המטבע.
בשטח הלכה האלימות הפלשתינית וגברה ככל שממשלת השמאל של ברק הפגינה את ה"איפוק" האגדי שהביא בסופו של דבר למפלתה – אולם הנרטיב הפוסטמודרני של ועדת מיטצ'ל מציג תמונה של התקוממות בידיים ריקות – ומייד עובר לספירת ההרוגים בציינו שכמעט 500 נהרגו ויותר מ10,000- נפצעו משך שבעת החודשים האחרונים; כאשר הרוב המוחץ (שימו לב בחירה המדוקדקת של הסופרלטיב) בשתי הקטגוריות היו פלשתינים.
אכן תמונה מכוערת עולה מדו"ח מיטשל – פלשתינים תמימים מתים בידי חיילי צה"ל ואיש אינו חוקרם. מאות נהרגו ועשרות אלפים נפצעו למרות שצד אחד הוא בלתי חמוש. איפה ההבלגה, איפה ההבלגה האגדית של ממשלת ברק – לאן היא נעלמה, הלשווא היתה?
אולם עיון מדוקדק בדיווחה של ועדת מיטשל עצמה יחשוף את העובדה המעניינת שכאשר מדובר בהתקוממות הפלשתינים בידיים ריקות, מדובר בשלושת החודשים הראשונים, וכאשר מדובר בנפגעים – עובר דו"ח מיטשל לדבר על כל שבעת החודשים האחרונים (שברובם, לנוכח ההבלגה המעצבנת של ממשלת ישראל, עברו הפלשתינים לשימוש בנשק חם) -
כמובן, שאין כל קטגוריזציה של נפגעים – שאין מדברים על הבדלים, אין נכנסים לנואנסים העלולים לערער את התמונה המונוליטית של ה"עוול", של "הכיבוש". לכן, אין מדברים על כמה נפגעים היו בשני הצדדים בתקופה שלפני השימוש הפלשתיני בנשק חם וכמה אחרי, כמו כן, כמה מההרוגים בצד הישראלי היו נרצחים ונפגעי טרור – ולא הרוגים בשוגג, וכמה מההרוגים בצד הפלשתיני היו "רוצחים" ו"טרוריסטים", וכמה נהרגו בשוגג כתוצאה מנוכחותם במפקדות של מפגעים.
מאז פרוץ המאורעות האחרונים עיקר הדיון הציבורי בישראל סובב בדיוק סביב נקודה זו – של ההבלגה מול תגובה – עד כדי כך שממשלת ברק שילמה על הבלגתה בשלטון – אך כל זה כמובן נמחק ונמחה בדו"ח מיטשל – וצלו של הקלגס הציוני ממית הפלשתינים מוטל על פני הדף.
התעוררה מחלוקת בין הצדדים סביב מה שישראל מכנה "הטיווח של לוחמי אויב אינדיבידואלים". אש"ף מתאר פעולות אלו כ"בלתי חוקיות" וכ"הפרה ברורה של סעיף 32 של אמנת ג'נבה הרביעית…" ממשלת ישראל קובעת ש"כל פעולה שישראל נקטה ננקטה בצורה תקיפה בגבולות העקרונות הרלוונטים והמקובלים המתייחסים לעריכת מעשי איבה". שוב כמובן נמנע דו"ח מיטשל מלתאר את העובדות – מי היו המטווחים ומה היו נסיבות הריגתם – ומסתפקת בהבאת הנרטיבים החלופיים של הצדדים – אולם יושם לב שאצל אש"ף אנו מקבלים מובאה משפטית – ואצל ישראל – התנצלות מעורפלת המדברת על עריכת מעשי איבה – צו צו.
אנו מודאגים מאוד ההשלכות של חילופי ירי בין אזורים מאוכלסים עבור בטחון הציבור. רובאים פלשתינים כיוונו ירי מנשק קל להתנחלויות ישראליות ועמדות סמוכות של צה"ל מתוך או בסמוך לבנינים אזרחיים באזורים הפלשתינים, ובכך סיכנו אזרחים ישראלים ופלשתינים כאחד. אנו מוקיעים את ההצבה של רובאים בתוך או בסמוך למבנים אזרחיים… אנו קוראים להפסיק פרובוקציות כאלה ושצה"ל יפגין את הריסון המירבי בתגובותיו במידה ופרובוקציות כאלה אכן קורות. שים בלתי הולם או מוגזם בכוח מוביל לעיתים קרובות להסלמה. מן הסתם, יש כאן התייחסות אובייקטיבית לנוהג הפלשתיני של גרירת צה"ל להשיב אש לריכוזי אוכלוסין – אלא ששוב אמנות שימושי השפה מעבירה מסרים מעניינים.
הפלשתינים המשתמשים כאן באש חיה מתוארים כיורים בנשק קל, בהשוואה התיאורים למעלה של שוטרים ישראלים העושים שימוש "בכדורי מתכת מצופים בגומי ובתחמושת חיה". השימוש בביטוי האנגלי small arms מעורר אסוציאציות של אקדחי צעצוע – לעומת האסוציאציה של אכזריות מיותרת העולה מהתיאור הפלסטי: "rubber-coated metal bullets and live ammunition"
מצד שני יש כאן השטחה נוספת של התיאור והעלמה של ההשלכות – בעוד התיאורים של פגיעות ישראליות בפלשתינים הם פלסטיים ומלאי רגש, התיאור של ירי פלשתיני מריכוזי אוכלוסין מתואר כ"פרובוקציה" שיש להפסיקה – ומצד שני נקרא צה"ל להפגין ריסון מירבי כי העדר ריסון כזה מוביל להסלמה.
למעשה, בשטח קרה בדיוק הפוך – הרי ככל שנמשכה מדיניות ההבלגה כך גאתה ההסלמה – אולם אמירה כזאת תחייב את ועדת מיטשל להכיר במאמציה הבלתי פוסקים של ישראל להבליג ולחזור לשולחן המשא ומתן… דבר שברור בעליל שוועדת מיטשל תעשה הכל כדי להימנע ממנו.
בצד הפלשתיני יש ערפול מטריד בתחומי אחריות ומחוייבות בסיסיים. אנו קוראים לרשות הפלשתינית לנקוט בכל הצעדים הנדרשים כדי לבסס שרשרת פיקוד ברורה וללא עוררין עבור אנשים חמושים הפועלים בסמכותה. אין ספק שוועדת מיטשל היא אמנית השימושים המניפולטיבים בשפה. בפסקה קצרה זו דילגה הועדה מעל המשוכה האדירה של ההתנערות הפלשתינית, בעת הצורך, מהמעשים הנעשים בסמכותם. למרות שקיים מידע רב המצביע על כך שמדובר באסטרטגיה מכוונת של אי-נטילת אחריות באופן שמאפשר להצהיר על כוונות שלום תוך המשכת הלחימה – בוחרת ועדת מיטשל לקרוא לתופעה "ערפול מטריד".
הסתה: בתצהירים ובתדרוכים שלהם לועדה, הביעו שני הצדדים דאגה ביחס לשפה ולדימויים מלאי השנאה בצד האחר… אנו קוראים לצדדים לחדש את המחויבויות הפורמליות שלהם לטיפוח הבנה הדדית וסובלנות ולהימנע מהסתה ותעמולה עויינת. שוב, העובדות אינן מעניינות כלל – העובדה שמערכות החינוך, התרבות והחברה הפלשתינית מפתחות בהתמדה את שנאת הישראלי והיהודי – עד כדי הטפות הקוראות לכל פלשתיני לרצוח כל יהודי באשר הוא – המשודרות בפריים-טיים בטלויזיה הפלשתינית – בעוד שמערכות החינוך, התרבות והחברה בישראל פועלות במרץ לטשטש את הבדלים בין העמים, ולדכא תחושות לאומיות פרטניות של ישראלים, תוך הדגשת רעיונות אוניברסליים של אחווה כלל אנושית ודו-קיום בשלום – אין כל איזכור לכך – די לספר לנו את הנרטיבים של שני הצדדים – שהרי מי אנו שנקבע את מעמד האמת של נרטיב כלשהו – ולקרוא לצדדים לחדש את המחוייבות הפורמלית…
מי יחדש – הרי ישראל מעולם לא התנערה ממחוייבותה זו…
נו, טוב, הכוונה כמובן לפלשתינים, אבל מן הסתם אין זה פוליטקלי קורקט לומר שהם מסיתים – הרי הם אמרו שהם לא…
כמו במקומות אחרים שיש לועדת מיטשל הערה לפלשתינים – היא נזהרת לנסח זאת בלשון רבים – באופן שלא ניתן לטעון שלא התייחסו לנושא – אך מאידך אינו מצביע על התהליך ההרסני של ההסתה הפלשתינית אדירת המימדים ותפקידה האטיולוגי בסכסוך – מן הסתם ניתן היה לחשוב שמול התפקיד המכריע שמעניקה ועדת מיטשל "לפרובוקציה של שרון" – היא תאמר משהו על כך שפלשתינים מחנכים את ילדיהם מגיל צעיר לרצוח יהודים – אך היא בוחרת לעשות זאת באופן מעורפל כקריאה לחידוש המחוייבות הפורמלית.
השפעות כלכליות וחברתיות של האלימות:
הגבלות נוספות על תנועתם של טובין וסחורות הוטלו בידי ישראל על הגדה המערבית ורצועת עזה. להסגרים אלו שלוש צורות:
אלו המגבילים תנועה בין אזורים פלשתינים לבין ישראל; אלו המגבילים תנועה בתוך האזורים הפלשתינים; ואלו המגבילים תנועה מהאזורים הפלשתינים למדינות זרות.
אמצעים אלו שבשו את חייהם של מאות אלפי פלשתינים.
לפתע, מתברר שוועדת מיטשל כן מסוגלת להאריך בפירוט ובדיבור כאשר היא רוצה – כאשר יש צורך לתאר מהלכים בטחוניים של ישראל המעמידים אותה באור שלילי בעולם דמוקרטי האמון עלי חירות. יש גוונים בדיכוי, אומרת ועדת מיטשל, יש גוונים בגזילת חופשם של פלשתינים – שוב אנו מוצאים את ההשטחה והקיפול אל אותם פני שטח: אין דיון במשמעות הסגר ובאפקטיביות שלו כאמצעי למנוע אלימות ופיגועים ללא אלימות פיזית, דהיינו הארת הבחירה של ממשלת ישראל בסגר כתחליף לאפשרויות אלימות יותר לדכא את הפוגענות הפלשתינית – תחת זאת מוצג הסגר במנותק כאקט שרירותי עצמוני של ממשלת ישראל נגד העם הפלשתיני , ויש פירוט מדוקדק של עוולה "מנותקת" זו.
יש לשים לב לסופרלטיבים הנלהבים של וועדת מיטשל כשהם באים לדון בעוול של הסגר: "שבוש חייהם של מאות אלפי פלשתינים" – בהחלט נכון, אך מדוע נעדר הדיון בשיבוש חייהם של מאות אלפי ישראלים כתוצאה מפיגועי טרור בריכוזי אוכלוסין הומי אזרחים.
נושא המדאיג את הרשות הפלשתינית במיוחד הוא השמדתם של עשרות אלפי עצי זית ופרי ורכוש חקלאי אחר.
לסגרים היו גם השפעות שליליות אחרות.
אנו מכירים בצרכי הבטחון של ישראל. אולם, אנו מאמינים שממשלת ישראל צריכה להסיר את הסגרים, להעביר לרשות הפלשתינים את כל ההכנסות שהיא חבה לה, ולהתיר לפלשתינים שהועסקו בישראל לשוב לעבודותיהם.
שוב ציון מספרים אדירים -עשרות אלפי עצי פרי – ללא הבאת הגירסה הישראלית – וללא ההקשר של הפעולות. הכל נתפס כשרירותי, כמנותק מכל הגיון או מצע ריאלי – הישראלים המשתוללים גם פוגעים ברכוש, משמידים עצי זית ופרי…
מעניין, כיצד חרגה הועדה לפתע מהפוזה האובייקטיביות שלה ומכתביה לישראל מהלכים – לא ברור כיצד מתבטאת ההכרה בצרכי הבטחון של ישראל אם ישראל אמורה להסיר את הסגר ולהתיר לפלשתינים לשוב ולעבוד בישראל אחרי שיצאו מביניהם רוצחים שהטילו חתיתם על הציבור בישראל.
אף מוזרה הצבה זו של דרישות פלשתיניות – כמו העברת כספים – באמצע דו"ח שאמור להיות ללא משוא פנים – אולם אי אפשר להאשים את דו"ח מיטשל בחוסר קונסיסטנטיות – הוא נאמן להטייה שלו.
וחוץ מזה – מודבר פה בעקרי אמונה – שהרי מנסחי הדו"ח כתובים במפורש: "אנו מאמינים שממשלת ישראל צריכה…".
מדיניות הסגר משחקת לידיהם של הקיצונים השואפים להרחיב את ציבור תומכיהם ובכך תורמת להסלמה. לא ברור מי הם אותם קיצוניים – כאשר הרשות הפלשתינית עצמה מבצעת ומנהלת את הפיגועים וההסתה הפלשתיניים- ומה אמורה ישראל לעשות כדי להגן על אזרחיה מפני הטרור הפלשתיני?
אולם כפי שעולה מהדו"ח כולו – אין שום מהלך ישראלי שיזכה לברכת הועדה ולעידודה
הרשות הפלשתינית צריכה לחדש את שיתוף הפעולה עם רשויות הבטחון בישראל כדי להבטיח שעובדים פלשתינים בישראל יעברו בדיקה מלאה ויהיו חופשיים מכל קשר עם ארגוני טרור. הציניות בשיאה – ישראל אמורה להסיר את הסגר ללא תנאי – ועתה נקראת הראשות הפלשתינית לחדש את שיתוף הפעולה עם רשויות הבטחון. באופן זה נותק הקשר הסיבתי בין הפסקת שיתוף הפעולה לבין העובדה שישראל נאלצה להטיל סגר (בלב כבד מאוד למי שזוכר את התפתלויות ממשלת ברק סביב הנושא).
כביכול – מה פשוט מעצה זו של ועדת מיטשל לרשות -
אלא שהרשות עצמה היא ארגון טרור המעודד טרור – אם כך – כיצד יהיו הפלשתינים חופשיים מכל קשר עם ארגון טרור.
יתרה מזאת – ועדת מיטשל נמנעת – בלא ספק במכוון (לנוכח דקדקנותה במקומות אחרים – כגון אזכור עקירת עצי פרי) להזכיר את העובדה שעובד פלשתיני שעבר בדיקות מלאות – עובד אגד – ביצע פיגוע דריסה בלב ישראל.
יושם שוב לב לשימושי השפה המתוחכמים של ועדת מיטשל – שבחרה לדבר על בדיקה מלאה בלשון שיש לה אסוציאציות עם בעלי חיים: are fully vetted"" ושוב עולה דימוי של ישראל הבלתי אנושית המכניסה בני-אדם לסגר כחיות.
המקומות הקדושים: מצער במיוחד שמקומות קדושים כמו הר-הבית/חארם אל-שריף בירושלים, קבר יוסף בשכם, וקבר רחל בבית לחם, הפכו לזירות של אלימות, מוות פציעה.
אלו הם מקומות של שלום, תפילה והתבוננות, שחייבים להיות נגישים לכל המאמינים. מקומות המקודשים למוסלמים, ליהודים ולנוצרים זכאים לכבוד, הגנה ושימור.
האם התפספס כאן משהו לועדת מיטשל – מדוע הוקדם לפתע השם העברי הקדום "הר הבית" לתווית הפלשתינית "חארם אל-שריף" (כאשר בשאר המקומות בדו"ח מיטשל, הסדר הוא הפוך), גם העלמת שמם המוסלמי של קבר יוסף וקבר רחל – היא מוזרה ביותר – היכן האיזון.
מן הסתם, ניתן לקרוא בין השורות שסעיף זה הוכנס בלחץ ישראל – וגם כאן , כמו בכל מקום במסמך עתיר תעלולים ותחכומים זה – מובעת הדרישה כלפי הפלשתינים בלשון צער כללית שאינה מייחסת לפלשתינים כל מעורבות.
נדמה שועדת מיטשל לוקה בעכבה לשונית מסיבית בכל הקשור למציאת פגם כשלהו בהתנהגות הפלשתינית – ואמנות הטשטוש היא במיטבה במקומות כאלה – כמו החרבת קבר יוסף, בהם לא היתה שום נגיעה ישראלית לענין – ובכל זאת מי שלא מכיר את מהלך האירועים ההסטורי המדוייק – יבוא ויטעה.
סופו של דבר, שישראל נתפסת שוב במהלך הפלשתיני, והדפוס כבר מייגע וצפוי מראש כל כך:
הפלשתינים מסיתים – הצדדים נקראים להפסיק להסית.
הפלשתינים הורסים את קבר יוסף – הצדדים נקראים לכבד מקומות קדושים.
הפלשתינים יורים מתוך ריכוזי אוכלוסין – הצדדים נקראים שלא לירות מתוך ריכוזי אוכלוסין.
כוח בינלאומי:
אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת שעלו במהלך החקירה שלנו היה הנושא של הפעלת כוח בינלאומי בשטחים הפלשתינים.
הרשות הפלשתינית מצדד בחוזקה בנוכחותו של כוח כזה כדי שיגן על אזרחים פלשתינים ורכושם…
ממשלת ישראל מצידה מתנגדת לא פחות בתוקף ל"כוח הגנה בינלאומי", בהאמינה שכוח כזה לא יגיב לדאגות הבטחון של ישראל ויפריע למשא ומתן הדו-צדדי ליישב את הסכסוך".
אנו מאמינים שכדי שכוח כזה יהיה יעיל, הוא זקוק לתמיכת שני הצדדים.
לנוכח האהבה והרוך שמעריף דו"ח מיטשל על הפלשתינים, ברור בעליל מדוע יעדיפו הפלשתינים בינאום שיודע מראש מי הטובים ומי הרעים פה. עצם הדרישה הפלשתינית מנוסחת במונחים כאלה: "כדי שיגן על אזרחים פלשתינים ורכושם" – הקרבן התמים המובל לטבח והמשווע לעזרת אומות העולם.
יש לשים לב היטב למה טוען דו"ח מיטשל שישראל מתנגדת: ההתנגדות היא ל"כוח הגנה בינלאומי" – כלומר, דו"ח מיטשל מעביר כאן רושם של הודאה של ישראל כביכול בטענת הפלשתינים שהם זקוקים להגנה, ומייד אחר כך בא הצידוק הישראלי, הנשמע כמניפולטיבי – "כוח כזה לא יגיב לדאגות הבטחון של ישראל".
כמובן, שאחרי שקוראים את דו"ח מיטשל – האובייקטיבי ומנסים ברגישותו העצומה לדאגות הבטחון של ישראל – מבינים ביתר תוקף מדוע ישראל מתנגדת לבינאום הסכסוך.
לבסוף, יש לשים לב לאובייקטיביות הראויה לציון של ועדת מיטשל המביעה את אמונתה שכדי שכוח כזה יהיה יעיל הוא זקוק לתמיכת שני הצדדים, ומשמע שועדת מיטשל תומכת. ומי לא תומך? ומי מונע את יעילותו של כוח כזה? מי? מי? בין הפותרים יוגרל אחד מספרי מישל פוקו.
יש כאן אולי מקום לבדיחה הידועה על צרפתי, אנגלי וישראלי הנופלים לידי קניבלים. הקניבלים קושרים אותם לעמודים ומודיעים להם שיש להם מנהג להעניק משאלה אחרונה למי שהם עומדים לאכול.
הצרפתי נשאל לרצונותיו ומייד עונה שברצונו לטעום פעם אחרונה את הקוניאק המשובח האהוב עליו.
מייד מוגשת לו כוסית.
לאחר מכן נשאל האנגלי לרצונו, והוא בוחר בתה אנגלי.
לבסוף שואלים את הישראלי, מה משאלתו האחרונה.
הוא מבקש: אני רוצה שאתה, ראש השבט, תירק בפני. מייד מתנער הישראלי, קורע את כבליו, משליך מעליו את הקניבלים ומשחרר את חבריו.
הצרפתי והאנגלי שואלים את הישראלי: אם יכולת לעשות כל זאת, למה לא עשית זאת קודם?
עונה הישראלי: "מה? ולהסתכן בגינוי של האו"ם ומחלקת המדינה על 'תגובת יתר' לפרובוקציה בלתי מספקת'?
חזרה למשא ומתן:
מנהיגים ישראלים אינם רוצים להיתפש כ"מתגמלים את האלימות". מנהיגים פלשתינים אינם רוצים להיתפס כ"מתגמלים את הכיבוש".
איזו סימטריה נפלאה – במיוחד כאשר כל הסכסוך הישראלי-הערבי נע סביב הציר הדיכוטומי של התיישבות מול כיבוש – כאשר כל אקט של התיישבות ישראלית מומשג ככיבוש בידי הערבים.
ומאידך, הערבים תמיד הגיבו באלימות כלפי הקיום הישראלי במרחב המזרח-תיכוני.
העמדת המשוואה באופן זה, היא תרגיל נפלא בהסטת הנושא – הסטת הנושא מהמהלך המרכזי של המאורעות ההסטוריים בעשור השנים האחרונות – המאמץ הישראלי העיקש להגיע להסדר שלום, שיספק את המאוויים הטריטוריאלים של הפלשתינים ויאפשר לישראלים לחיות במדינתם בלא להיתפס ככובשים – הסדר שישים קץ לאלימות.
מאחר וכל האלימות הפלשתינית סובבת ציר זה של הרצון לכבוש את ארץ ישראל לעצמם ולסלק את מתיישביה יש הרבה מהציניות באימוץ הנרטיב הפלשתיני של הכיבוש כשווה ערך לאלימות הפלשתינית הגואה.
אנו מעריכים את המגבלות הפוליטיות על המנהיגים משני הצדדים. עם זאת, אם רוצים לשבור את מעגל האלימות ולחזור שוב לתור אחר השלום, חייבים להיות יחסים דו-צדדיים חדשים המשלבים שיתוף פעולה בטחוני ומשא ומתן כאחד. שוב הלשון הכללית, הכמו שוויונית המחפה על אחריות ומפוגגת אותה. הועדה נזהרת כהרגלה מלייחס לפלשתינים את הפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני אות שבירת המשא ומתן – הנקודה הקריטית בכל מהלך החודשים האחרונים.
לא נוכל להכתיב לצדדים כיצד יוכלו להשיג את יעדיהם הפוליטיים באופן הטוב ביותר, אולם הבניה של יחסים דו-צדיים חדשים שיגבשו ויתעלו אל מעבר להסכמה מוסכמת של האלימות, מחייבת נטילת סיכונים אינטליגנטית. והקורא האינטליגנטי ודאי יכול לנחש מי הוא האינטליגנט שיחוייב ליטול סיכון.
ראשית, מחייב הדבר שכל צד יהיה שוב מוכן להתייחס לשני כשותף.
הצדדים צריכים להחליט בעצמם על נקודת המוצא.
שני הצדדים הצהירו שהם עדיין מחויבים להסכמים ולהתחייבויות ההדדיות שלהם.
הגיע הזמן לבחון יישום נוסף. הצדדים צריכים להצהיר את כוונתם להיפגש על בסיס זה, כדי לחזור למשא ומתן מלא ומשמעותי, ברוח התחייבויותיהם בשארם אל-שייך בשנת 1999 ושנת 2000.
קריאה מרגשת ביותר לנוכח שאר חלקי הדו"ח.
המלצות:
ממשלת ישראל והרשות הפלשתינית חייבות לפעול במהירות ובנחישות לעצור את האלימות. היעדים המידיים שלהם לאחר מכן צריכים להיות בניה חוזרת של האמון וחזרה למשא ומתן.
כמה מייגע.
מי הפר אמון. מי הפסיק את המשא ומתן. הועדה אינה מייחסת אשמה או חפות לאף צד – אם כן, מי הוא זה שצריך לשוב לאמינותו, ומי הוא זה שצריך לחזור למשא ומתן.
שני הצדדים כמובן, כמובן.
סיום האלימות
- ממשלת ישראל והרשות הפלשתינית צריכות לאשר מחדש את המחוייבות שלהן להסכמים ולהתחייבויות הקיימות ולהנהיג מייד הפסקה של האלימות ללא תנאי.
- ממשלת ישראל והרשות הפלשתינית צריכות לחזור מייד לשיתוף הפעולה הבטחוני.
שיתוף פעולה דו-צדדי יעיל המכוון למניעת אלימות יעודד את חידוש המשא ומתן… אנו מאמינים שלא ניתן להתמיד זמן רב בשיתוף הפעולה הבטחוני אם יידחה משא ומתן משמעותי באופן בלתי הגיוני, אם אמצעי הבטחון "בשטח" יתפסו כעויינים, או אם ינקטו צעדים שיתפסו כפרובוקטיבים או כמטים מראש את תוצאת המשא ומתן.
הבה נקרא בין השורות:
משא ומתן משמעותי – פירושו שישראל צריכה להציע משהו "משמעותי" יותר מכפי שהציע ברק בקמפ דיוייד – הפלשתינים מאז ומעולם הציעו רק דבר משמעותי אחד – לא לפגע בישראל.
- אמצעי הבטחון ב"שטח" הם כמובן אמצעי הבטחון הישראלים – והמידה בה ניתן יהיה להאשימם כ"מונעים" את התמדת המשא ומתן – תהיה תלויה כמובן בפרשנות הפלשתינית – במידה וזו תתפוס אותם כעויינים. מן הסתם, מאחר ועצם הנוכחות הישראלית נתפסת כ"עויינת", כדאי אולי שצה"ל יצייד את חייליו בנעלי שפיץ של בלרינות, כדי שיוכלו ללכת ביתר יעילות על קצות האצבעות.
- אם ינקטו צעדים שיתפסו פרובוקטיבים – כמו הביקור הממלכתי של שרון בהר-הבית (שדו"ח מיטשל עצמו תולה בו במרומז את האשמה לפריצת המאורעות – אזי שוב "הלך עלינו".
- וכמובן, המרכיב הרביעי בו תלוי שיתוף הפעולה הבטחוני (דהיינו הנכונות הפלשתינית למנוע טרור) הוא אי-הטיה מראש של תוצאות המשא ומתן – מן הסתם -כל פעולת התיישבות ישראלית.
תקופת צינון
הרשות הפלשתינית וממשלת ישראל צריכות לפעול יחדיו כדי ליצור "תקופת צינון" משמעותית וליישם צעדים נוספים לבניית אמון.
הרשות הפלשתינית וממשלת ישראל צריכות לחדש את מאמציהן לזהות, להוקיע ולהרפות את ידיה של הסתה בכל צורותיה.
הרשות הפלשתינית צריכה להבהיר, באמצעות פעולה מוחשית, לפלשתינים ולישראלים כאחד שהטרור ראוי לגינוי ואין לקבלו, וכי הרשות הפלשתינית תעשה מאמץ של 100 אחוז כדי למנוע פעולות טירור ולהעניש את מבצעיהן. מאמץ זה צריך לכלול צעדים מידיים לתפוס ולכלוא מחבלים הפועלים בתוך סמכות שיפוטה של הרשות הפלשתינית
ממשלת ישראל צריכה להקפיא כל פעילות התנחלותית, כולל "הגידול הטבעי" של ההתנחלויות הקיימות. סוג שיתוף הפעולה הבטחוני בו מעונינת ממשלת ישראל לא יכול להתקיים אהדדית זמן רב לצד פעילות של התנחלות.
• ממשלת ישראל צריכה לשקול בזהירות אם ההתנחלויות המהוות נקודות מוקד לחיכוחים משמעותיים הינן קלפי מיקוח חשובים במשא ומתן העתידי, או פרובוקוציות העשויות למנוע מראש את תחילתן של שיחות פרודוקטיביות.
• אפשר שממשלת ישראל תרצה להבהיר לרשות הפלשתינית שהשלום בעתיד לא יהווה איום לרציפות הטריטוריאלית של המדינה פלשתינית שתוקם בגדה המערבית וברצועת עזה.
אין ספק שדרישה זו כלפי ישראל עומדת בלב ליבה של ועדת מיטשל – כפי שעמדה בלב המשא ומתן לשלום.
עצם ההתייחסות לנוכחות ישראלית בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה כ"פרובוקציה" היא אימוץ של הנרטיב הפלשתיני, והאיום ש"פרובוקציות" אלו ימנעו את תחילת השיחות – הוא בדיוק האיום שהביא לפירוק השיחות.
הדרישה השלישית שישראל תבהיר לרשות הפלשתינית שהשלום העתידי לא יהווה איום לרציפות הטריטוריאלית – היא מגוחכת לא פחות – כאשר נזכרים שזה היה עיקר מפעלו של ברק בקמפ-דייויד – אך כמובן, שכחנו שועדת מיטשל תולה ב"פרובוקציה" של שרון את המניע לפריצת המהומות – ולא בכשל של ברק להשביע את הרעבון הפלשתיני.
צה"ל צריך לשקול נסיגה לעמדות שהחזיק לפני 28 לספטמבר 2000, באופן שיפחית את מספר נקודות החיכוך ואת הפוטנציאל לעימותים אלימים. לא ברור, הקשר ההגיוני בין הדברים – הרי צה"ל תפס עמדות קדמיות אלו כי היו עימותים אלימים – כיצד נסיגה שלו תפחית את העימותים הללו? כמובן, התיזה של הפרובוקציה – כי הרי כולנו יודעים שאת הפלשתינים אסור להרגיז (ואולי בפחד זה יש לתלות את הנימה האפולוגטית של דו"ח מיטשל – כמו אותו כתב איטלקי שהתנצל אחרי שפרסם את הסרט של הלינץ'). לגבי ממשלת ישראל, כמובן אין מה לדאוג, שהרי יהיה ידוע כסופגת כל. (הבלגה, הבלגה).
ממשלת ישראל צריכה להבטיח שצה"ל יאמץ ויאכוף מדיניות ונהלים המעודדים תגובות בלתי-קטלניות למפגינים בלתי חמושים, במגמה לצמצם את הנפגעים ואת החיכוך בין שתי הקהילות.
ממשלת ישראל תסיר את הסגרים, תעביר לרשות הפלשתינית את כל הכנסות המס המגיעות לה ותאפשר לפלשתינים העובדים בישראל לשוב לעבודותיהם; עליה ולהבטיח שכוחות הבטחון והמתנחלים יימנעו מהריסת בתים ודרכים, כמו גם עצים ורכוש חקלאי אחר בשטחים פלשתיניים.
הרשות הפלשתינית צריכה לחדש את שיתוף הפעולה עם רשויות הבטחון הישראליות כדי להבטיח, במידה המירבית האפשרית, שעובדים פלשתינים העובדים בתוך ישראל יעברו בדיקה מלאה ויהיו חופשיים מקשרים לארגונים ויחידם העוסקים בטרור.
הרשות הפלשתינית צריכה למנוע מרובאים לעשות שימוש באזורי אוכלוסין פלשתיניים כדי לירות על שטחי אוכלוסין ישראלים ועמדות צה"ל. טקטיקה זו מעמידה אנשים בשני הצדדים בסיכון שלא לצורך.
ממשלת ישראל וצה"ל יאמצו ויאכפו מדיניות ונהלים המתוכננים להבטיח שהתגובה לכל ירי שמקורו באזרחים פלשתיניים – תוך שהם זוכרים שקרוב לודאי זהו היעד של הרובאים לעורר תגובה מוגזמת של צה"ל.
חזרה למשא ומתן
אנו חוזרים ומצהירים על אמונתנו שמאמץ של 100 אחוזים להפסיק את האלימות, חזרה מיידית לשיתוף הפעולה הבטחוני וחליפים הדדיים של צעדי בוני אמון – חשובים כולם לשם חידוש השיחות. אולם, אף אחד מצעדים אלו לא יחזיק מעמד זמן רבה בהעדר חזרה למשא ומתן רציני.
אין זה בתחום סמכותינו להכתיב את המקום, הבסיס או סדר היום של המשא ומתן. למרות זאת, כדי לספק הקשר פוליטי יעיל לשיתוף פעולה מעשי בין הצדדים, אין לדחות באופן בלתי סביר את השיחות, ועליהן לדעתנו להפגין רוח של פשרה, פיוס ושותפות, למרות מאורעות שבעת החודשים האחרונים.
כמו בסרט סוריאליסטי, נדמה שמיטשל מחזיר אותנו לימיה האחרונים של ממשלת ברק – עת נסע ראש הממשלה דאז בגפו, ללא קואליציה, וללא גיבוי של הכנסת לקמפ דיוייד כדי לשאת בגאווה את דגל השלום וליישם את עקרונות מיטשל של "רוח הפשרה הפיוס והשותפות".
ג'ורג', ג. מיטשל, יו"ר
לשעבר חבר ומנהיג הרוב בסנט ארה"ב
סולימן דמירל
הנשיא ה9- של הרפובליקה של תורכיה
תורביורן יאגלנד
שר החוץ של נורבגיה
וורן ב. רודמן
חבר לשעבר של סנט ארה"ב
חבייר סולנה
נציג אירופאי גבוה עבור מדיניות החוץ והבטחון המשותפת, האיחוד האירופי.

עד הנה דו"ח מיטשל מלפני 10 שנים. נותר רק לשאול: מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות?

One Response to דו"ח מיטשל

  1. פינגבאק: זוכרים את מיטשל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>