העם כמחולל אדם

היחידה התרבותית, העם, משמשת כעדשה ממקדת ליחידה האנושית.
בדיוק כפי שהתא האיקריאוטי קיבל מימדים עצומים ובלתי נתפסים כאשר למד לחיות בצוותא עם תאים איקריאוטים אחרים – וליצר מתוך כך בעלי חיים.
כך העם ותרבותו מרכזים את האנושי ומפתחים אותו הרבה מעבר לרשותו של היחיד.
ג'ון סטיוארט מיל השתמש ברעיון של לאומיות כדי לתאר תרבות של עם. "ניתן לומר", הוא הסביר, "שחלק מהאנושות מהווה לאום, אם הם מאוחדים בינם לבין עצמם על ידי אהדה משותפת, שאינה קיימת בינם לבין אחרים כלשהם – באופן הגורם להם לשתף פעולה אלו עם אלו ביתר נכונות מאשר עם אנשים אחרים, לרצות באותה ממשלה, ולרצות שממשלה זו תהיה שלהם עצמם או של כמה מהם, באופן בלעדי. גורמים שונים יכולים לחולל תחושה זו של לאומיות. לעיתים מדובר בהשפעת הזהות של גזע ומוצא. שפה משותפת ודת משותפת תורמים לכך במידה רבה. גבולות גיאוגרפיים הם אחת הסיבות. אולם, הגורם החזק מכולם הוא התקדימים הפוליטיים; קיומה של היסטוריה לאומית ושיתוף בזכרונות הנובע ממנה, הגאווה וההשפלה המשותפים, השמחה והצער, הקשורים לאותם אירועים בעבר. עם זאת, אף אחת מנסיבות אלו אינה מספיקה בהכרח בפני עצמה"

רולס, פילוסוף פוליטי שניסה להתוות "חוק עמים" שיאפשר לעמים לחיות בשלום אלו עם אלו, נאלץ לקבל את העם כיחידה האנושית הבסיסית מפני ש"לעם ניתן לייחס מניעים שלא ניתן לייחס לשום קהילה אנושית אחרת. הרעיון של עמים במקום מדינות מכריע בנקודה זו: הוא מאפשר לנו לייחס מניעים מוסריים – נאמנות לעקרונות של חוק העמים, המתירים, למשל לעמים (הנתפסים כשחקנים פעילים), מלחמות לשם הגנה עצמית – באופן שלא נוכל להתיר למדינות".

אכן, אפילו אצל רולס הליברל המערבי, שעיקר עניינו הרחבתה של הפוליטקורטיה דווקא, נאלץ להודות שעמים הם אורגניזמים נבדלים שניתן ליחס להם "מניעים" כסוכנים פעילים.

העם עוסקת הפוליטוקרטיה בהכחדתה של הישות התרבותי הייחודית הנדרשת כדי ליצור את הטיפוס האנושי הנקרא יהודי, עברי, ישראלי…?

קטגוריות: מלחמת התרבות | תגים: , , , , | להגיב

זוכרות

זוכרות  – פרק ראשון.

החלטתי לנתח את הסבטקסט של אתר זוכרות הן משום שיש כאן אתר אידיאולוגי מובהק, הן משום שאידיאולוגיה זו סותרת את הקונצנזוס הישראלי מחד ואת התיאורים ההסטוריים מאידך. מעניין לראות כיצד המהלך של זוכות בנוי, על מה הוא נשען, ומה הסבטקסט שלו.

כבר ממבט ראשון בור שזה אתר מתוחכם ועתיר חומרים, אתר מושקע שבוניו השקיעו שעות רבות בעיצובו ובנייתו. כך שעוד יהיה עלינו לברר מהיכן מומן זוכרות. ברור למדי לפי התכנים שמדינת ישראל לא תממן אתר כזה, והשאלה מי כן.

נתחיל במאמר בסיסי של זוכרות המסביר את קיומה המובא באתר של זוכרות:

זוכרות-משכיחות

ציטוט מאתר זוכרות:

"למה זוכרות קיימת?
איתן ברונשטיין ונורמה מוסי
מבוא
אירועי 1948 כוננו את הסכסוך הישראלי פלסטיני וניתן לראות בהם את שעת האפס שלו."

ניתוח הדברים:
נראה שמשפט הפתיחה מכונן את הנימה של זוכרות ואת הגישה שלה. כל אירועי ההתנגדות העיקשת של הערבים להתיישבות יהודים בארץ ישראל משך שנים רבות קודם לכן, כולל הפרעות שהובילו להריסת חברון 10 שנים קודם – נמחקו.
הסבטקסט מכונן כאן מהשורה הראשון את ההטיות הבאות.

1. בראש וראשונה מחיקת הזהות הערבית של תושבי ישראל הערבים. אין איזכור של הדברים הבאים:

א.ההתייחסות הערבית הכללי לפלשתינה כדרום סוריה.

ב. אין איזכור של החלטת האו"ם שהעניק ליהודים חלקים מארץ ישראל בהחלטה רשמית.

ג. אין איזכור של שבע צבאות ערב שהתנגדות להחלטת האו"ם ותקפו את ישראל.

ד. אין אזכור של השותפות האידיאולוגית והמעשית בין הערבים שישבו אז בארץ לבין שבע הצבאות התוקפים, והעזיבה של השטח מתוך הכנה לשוב אליו אחר כיבוש ישראל מידי היהודים.

ה. אין אזכור של הפניה היהודית לתושבים ערבים לא לעזוב אלא לחיות בשלום בריבונות ציונית (מדוע באבו גוש לא היתה נכבה?).

עצם הצבת הדיון באופן זה, כעימות בין פלשתינים פליטים שישוביהם הוחרבו לבין יהודים (שאינם מוזכרים כפליטים למרות שחציים גורשו בפועל ממדינות ערב בדיוק ב"נכבה" – אך נכבתם נכבתה.

האם "זוכרות" שכחו כל אלה – לא סביר. סביר יותר שיש כאן שאיפה להשכיח את ההסטוריה כדי לשכתבה לצרכים אידיאולוגיים. מן הסתם נראה בהמשך כיצד הדבר נעשה.

ציטוט מאתר זוכרות:

"הנכבה הפכה את רוב תושבי הארץ הפלסטינים לפליטים".

ניתוח הדברים:
הנכבה לא הפכה את תושבי הארץ הערבים לפליטים, אלא היענותם לקריאות צבאות הרב התוקפים לעזוב את ישוביהם כהכנה לכיבוש ולגירוש היהודים.
שימור מעמדם כפליטים בוצע אף הוא בידי מדינות ערב, למרות מאמצי שיקום רבים של ישראל. כך למרות שיותר מ-50 מליון פליטים ממדינות זרות ביותר, לעיתים ללא שפה וללא קשר מהותי לארץ המערכת, בכל זאת השתקמו ונקלטו. רק כאן שומרו הפלשתינים על ידי אחיהם הערביים כאמצעי אידיאולוגי להילחם ביהודים, ונראה שאתר "זוכרות" (משכיחות – מלחמה היא שלום, שלום הוא מלחמה – זוכרים את אורוול) הוא עדות נאה להצלחת האסטרטגיה הזאת.

ציטוט מאתר זוכרות:

"ורוב יישוביהם הוחרבו".

ניתוח הדברים:
בדרך כלל לא הוחרבו היישובים, אלא להיפך חוברו למים ולביוב. במקומות רבים בהם ננטשו היישובים חזרו היהודים ובנו את יישוביהם, שקדמו ליישובים הערבים, וננטשו על ידי היהודים לא מרצון אלא בכוח בידי הכוחות השונים שכבשו את הארץ וגירשו ממנה פעם אחר פעם את היהודים שסרבו להרפות ממנה.

ציטוט מאתר זוכרות:

"מדינת ישראל קמה מתוך החלום והתכנית הציונית לכונן ריבונות יהודית אקסקלוסיבית בפלסטין, "ארץ ישראל" עבורה.

ניתוח הדברים:
יושם לב לשימוש המעודן בשפה המסתירה צדדים שזוכרות מעדיפות להשכיח.
ראשית המילה "אקסקלוסיבית", כביכול, נכון היתה כוונה להקים מדינה יהודית בעלת ריבונות בלעדית, אך כוונה לא פחות חזקה שמדינה זו תתן מקום לכל הגזעים ולכל הדתות בבחינת "ואהבת את הגר", מדוע אין "זוכרות" מזכירות את ההתיחסויות המפורשות לחוסר אקסקלוסיביות זו במגילת העצמאות?
שנית, האם אין שמה של ארץ זו "ארץ ישראל" בפי כל. האם יש אדם בעולם שאינו יודע ששמה של ארץ זו היא ארץ ישראל, ארץ הקודש – הרי השם פלסטין הוא שם שאול שהודבק לארץ זו במטרה מפורשת להשכיח את "הישות הציונית", את השייכות של עם ישראל לארץ ישראל, שאז קראו לה הרומאים פלשתינה על שם פלשת ולירושלים קראו איליה קפיטולינה.

הוי זוכרות זוכרות, למה אתן שוכחות?

קטגוריות: כללי | תגים: , , , , | להגיב

שמאל וימין

השמאל והימין הם מונחים מטעים

החלוקה הנכונה היא בין פוליטוקרטים (הבאים בשם הדמוקרטיה) ודמוקרטים (הבאים בשם העם).

פוליטוקרטיה = שלטון האזרח – השאיפה למדינת כל אזרחיה וביטול כל המחיצות בין יהודים ללא יהודים, בין ישראלים ללא-ישראלים. חלק מהתהליך הוא ריקון השם ישראל במדינת ישראל מתוכנו האתני-דתי-לאומי והפיכתו לשם ג'נארי. האם אין פוליטוקרט שכבר הציע להחליף את שם המדינה? את ההמנון כבר הציעו, זה ברור, כי מה לאזרח מן השורה ולתקווה בת שנות אלפיים?

דמוקרטיה = שלטון העם – השאיפה היא למדינה שתשרת את האינטרסים הלאומיים והתרבותיים הספציפיים של העם העברי-יהודי-ישראלי היושב בציון. תהליך זה מחייב העמקה של התודעה הלאומית-תרבותית-דתית של הישראלי הנקרא ישראלי על שם סבי-סביו ישראל. אין צורך להחליף את שם המדינה – אין צורך להחליף את ההמנון. להיות עם חופשי בארצנו – חופשי למה? להיות נאמנים לעצמנו כ"עם". אם אין עם, אין מי שיהיה חופשי.

האם ניתן להבין מדוע הפוליטוקרטים אינם מסתדרים עם הדמוקרטים? (בלשון המעטה).

קטגוריות: כללי | תגים: , , , , | להגיב

מגלות לגאולה

המעבר מגלות לגאולה אינו פשוט.

תחילה צריך להכיר בקיומה של הגלות.

הכרה זו תלויה בתודעת מצב אחר, גבוה יותר, נעלה יותר, רחוק יותר, עתידי יותר – מהמצב הנוכחי בו אתה נמצא.

גאולה מצריכה תודעה. גאולה מצריכה שאיפה מיוחדת.

ללא השאיפה הזאת, הגלות היא בית.

לכן, מי שאין לו חיבור לגאולה אינו יכול לצאת מהגולה, וגם אם יצא ממנה בכוח הזרוע, כי דיירי הגולה הילידים (אפילו שהם הגיעו לשם אחריו) זרקו אותו לארץ משלו – עתיד הוא לחזור אליה מחוסר תודעה ומשאיפה מתמדת להשתייך. לכן פני פוליטוקרטים אל החוץ, אל העולם הגדול, אל תרבויות זרות (זרות כלפי מי, כלפי מה, מיהו האחר של זה ששואף תמיד לחבק את האחר?) וגבם מופנה אל הדמוס, אל העם המתבדל מעצם הכרתו בזהותו הנבדלת, העם השמח על "הגאולה" של עצמאות אחרי שנים רבות בגלות.

נו טוב, אפשר לעשות גולה גם כאן. צריך רק לקלף את היהודי ממדינת היהודים, להפוך את הלא-ישראלי לישראלי, וללעז את העברית.

קטגוריות: גלות מול גאולה, כללי | תגים: , , , , , | להגיב

אחרות שאינה זרות

אחרי שפעם אחרי פעם היה הזר האויב, במיוחד שהוא בא רכוב על סוסים, נושא רמחים, ולא מבין את השפה,

למדו לשנוא את הזר.

אלא שבמסורת העברית נאמר: ואהבת את הגר. ה"ז" מתחלף ב"ג" וזרות הופכת לגרות, ריחוק הופך לקירוב.

הבדלנות העברית, ההתרחקות מתרבויות אחרות ברמה הכי פרוזאית והכי אפקטיבית, של האוכל שאנו אוכלים, וכבר אי אפשר לשבת יחד לסעודת רעים… אינה בדלות עויינת.

זוהי הבדלנות של מאסטר קלאס, הבלדנות של מוסיקאים וירטואוזים שאינם מקבלים לחוגם מי שלא יודע לנדוד בין כל הסולמות הטונאלים והאטונאלים, לא רק בתיאוריה אלא בפרקטיקה ממש, עובר לעשייתם.

העברים הם וירטואוזי אמונה, ויש להם תיאוריה ופרקטיקה.

ואם אתה רוצה לחבור לקבוצת העילית, אין בעיה, ללא הבדל דת, גזע או מגדר – מקבלים אותך, אם תוכיח וירטואוזיות בסיסית.

לכן, העבריות לעולם לא תוכל להיות גזענות, באשר היא פתוחה לכל אדם, איש או אשה, הרוצים להתעלות אל המדרגה של ישראל.

זוהי אחרות שאינה זרות.

זהו הצד של העם, של הדמוס.

מצד הפולסי, מצד האזרח, יש גישה אחרת הקובעת שכל אחרות היא זרות וכל בדלנות היא עוינות, ולכן יש להוריד את רף האחדות, מרף ממלכת כהנים וגוי קדוש אל רף עם ככל העמים, אזרח ככל האזרחים, לא עם לבדד ישכון, ובגויים יתחשב גם יתחשב.

על פי הגיון זה הקרן הקיימת לישראל הקונה אדמות עבור יהודים באשר הם ידועים, היא מוסד אנטי-פוליטוקרטי. אין היא מקדמת את האזרח באשר הוא אזרח אלא את היהודי באשר הוא יהודי.

וגם, מי שעשה דוקטורט בארץ, ולא הסתופף עם "האדם" באשר הוא בגולה, אין לו תקן.

ועוד ועוד השלכות, ובמיוחד – אם כל הזהות של "יהודי" ושל "עם" היא האנטי-תזה שלנו, מה החיבור שלנו ל"ארץ ישראל" או ל"ציונות" (הנגזרת כזכור מ"ציון הלא תשאלי"…) אין ברירה, חייבים להילחם במשטר הרוצה לכפות דת, גזע ולאום על האזרח הקטן… המרגיש שייכות ל"מולדת" ול"קרקע", בניגוד למי שכבר עבר לשלב הבא של אהבת האדם באשר הוא ללא התיווך של הבדלת ישראל מהעמים.

קטגוריות: כללי | תגים: , , , , | להגיב

שלטון העם/שלטון האזרח

ניתן לתאר את המצב הכללי באמצעות סיפור קצר:

פעם היה עם שעניינו היה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

עם זה גורש מארצו בידי ממלכות מעט פחות קדושות (רומא) שבהמשך פשטו את טלפיהן לומר: קדושה אני (רומא האפיפיורית).

בגלל אישיותו המיוחדת היה חשוב לעם להתבדל משאר העמים, ושאר העמים התבדלו ממנו.

הממלכות הבלתי קדושות החלו להפלות את העם לרעה, בגלל היותו נבדל.

כשהחלה הנאורות, החלו לומר: למה להפלות אנשים בגלל שהם שייכים לעם נפרד, הרי כולנו בני אדם לפני שאנחנו עם.

גם בני העם שמאסו ברדיפות, החלו לומר: כולנו בני אדם לפני שהיינו לעם.

אנחנו לא באמת נפרדים. אנשים אנחנו. אזרחים אנחנו בכל מדינה ומדינה.

אנחנו בני-העם גרמנים, אנחנו בני-העם צרפתי. בעצם… אנחנו בכלל לא בני-עם. אנחנו בני-דת… כן, זה נשמע יותר טוב:

אנחנו בני-דת גרמנים, בני-דת צרפתים וכו', בדיוק כפי שיש גרמנים וצרפתים בני דתות אחרות.

אם נפסיק להיות עם, נוכל להיות יחד עימם…

אך בינתיים, העמים הללו, צרפתים, גרמנים וכו', גילו פתאום שהם עם. הם הפכו קצת פחות דתיים ויותר לאומיים.

ואז הם פנו לבני העם (שכבר היו רק בני-דת) ואמרו להם: אתם בני-העם שלכם, אתם לא שייכים לעמנו.

בני-הדת שגם הם, כמו כולם, הפכו קצת פחות דתיים, לא ידעו מה לעשות.

בגלל היותם דת, גזע ולאום, רדפום. עתה שהם מוכנים להיות סתם אזרחים טובים, ללא דת, ללא גזע וללא לאום. פשוט מענטשים, פשוט בני אדם המדממים כאשר חותכים אותם – לפתע כולם רודפים אותם בגלל גזעם, דתם ולאומם.

מה לעשות?

החלו בני הדת-גזע-לאום האמורים להילחם בחירוף נפש נגד כל דת, גזע ולאום – שלושת האמתלאות הגדולות לרדיפתם.

וככל שהעמים האחרים הפכו יותר גזענים ולאומנים, כך הפך המאבק בכל אפליה על רקע גזעי ולאומני לסימן ההיכר של העם.

בשלב מסויים בערה חמתם של העמים להשחית והם החלו להשמיד את העם שלא רצה כבר להיות עם… שרצה רק להיות אזרח.

בשלב זה, כבר לא היתה ברירה – מאחר והעמים החליטו שהעם הוא עם, נאלץ העם, גם הפעם, להסכים עם כולם, ולהחליט שהוא גם. עם.

כאן החל העם להתפצל לשני ראשים חדשים:

אלו שנזכרו שהם עם, ותמיד היו עם, ובעצם הם רוצים להיות העם הכי נעים בעולם, עם טוב לב ואוהב בריות, שרק רוצה לחיות ותן לחיות.

ואלו שעדיין חשבו שלהיות עם זה רק פגם, כי צריך להיות אזרח העולם.

אלו ואלו הקימו יחד מדינה. אבל כאבה להם הבטן.

מצדדי העם קראו לשלטון העם, לדמוקרטיה המבוססת על זהותו של אותו עם (שאפשר כבר לחשוף את זהותו כיהודי/ישראלי/עברי) – ולכן הקימו קרן קיימת שתקנה אדמות ליהודים ועשו חוק שבות שמעניק אזרחות ליהודים, אף קראו למדינה מדינת ישראל – על שם אחד מאבותיהם הקדמונים.

לעומת זאת מצדדי האזרחות, קראו גם הם לדמוקרטיה, אך כוונתם היתה בהכרח שהכוח יהיה בידי האזרח, והדמוקרטיה מבחינתם לא היתה שלטון העם אלא זכותו של האזרח לעשות את מה שהוא מוכרח.

ומאחר ודמוקרטיה גזורה מדמוס (עם) + קרטיה (שלטון) ביוונית, יש לחדש:

פוליטוקרטיה מפוליטיס (אזרח) + קרטיה (שלטון) ביוונית.

אלו באים בשם הדמוקרטיה ואלו בשם הפוליטוקרטיה….

קטגוריות: כללי | תגים: , , , , , , , | להגיב

מיטשל – זוכרים?

ג'ורג' מיטשל הוא שליחו הנבחר של אובמה. וברק כבר הסביר (לפי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3891330,00.html) ש"נדרש שינוי יסודי ביחסים שלנו עם ארצות-הברית, ואי אפשר לעשות זאת בלי יוזמה מדינית מרחיקת לכת מצידנו" [כמובן, אלא מצד מי? למי פונים כאשר צריכים 'להרחיק לכת', ולמצוא עוד איזו פיסת לחי שניה שטרם הוגשה לשוחרי השלום, אם לא לנערת הגומי הידועה..."]. הוא שב והזהיר מפני הצטיירות ישראל כ"סרבנית שלום" [כנראה לא הומטרו מספיק פליירים על עזה], והסביר כי"האתגר האמיתי שלנו הוא לפסוח על הדברים הקטנים [דברים באמת קטנים, כמו: בטחונם ושלומם של אזרחי ישראל, ההתיישבות בארץ ישראל, ירושלים, אנא השלימו את החסר... וכל המקטין הרי זה משובח] ולצעוד לעבר האתגר וההזדמנות שמקופלים ביוזמה מדינית ישראלית למו"מ ולהסכם". [אכן: שאו ציונה נס ודגל! לצעוד אל האתגר!]

אך מיטשל זה, למרות מחלצותיו החדשות כנציג אובמה, כבר מוכר לנו מן העבר, הלא הוא מיטשל בעל הדו"ח, מיטשל "אבי מפת הדרכים".

על פי התגית שלו בוואלה

(http://tags.walla.co.il/ג'ורג'_מיטשל)

הוא מתואר כמי שחיבר "דו"ח על הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה בגדה המערבית והמלצותיו היוו בסיס לתוכנית "מפת הדרכים" של הנשיא ג'ורג' בוש…ומונה לשליח מיוחד למזרח התיכון ע"י הנשיא החדש ברק אובמה ב-2009 בניסיון להביא להתקדמות השיחות בין ישראל לפלסטינים".

כבעלי תודעה הסטורית המחוצים שוב בין פטיש עוקרי המתנחלים מוושינגטון (בגיבוי נלהב של ג'יי-סטריט, הקרן לישראל החדשה ושאר ידידים) לסדן "המזהירים מפני הצטיירות ישראל כסרבנית שלום", אפשר שיש מקום לבחון מחדש את דו"ח מיטשל כדי לתהות על קנקנו של בא כוחו של אובמה, ולהבין מדוע בחר אובמה דווקא בו. (אגלה לכם ברמז: אותה הגברת, ואפילו לא החליפה אדרת…)

הטיות במסווה אובייקטביות: דו"ח מיטשל

תחילה נבחן מעט את דו"ח מיטשל מהאספקט הספרותי.

הדו"ח שאמור היה להכריע מדוע פרצה האינתיפדה השניה, מתחיל בתיאור ביקור שרון בהר הבית "כשהוא מלווה ביותר מ-1,000 אנשי משטרה ישראלים. למרות שהישראלים ראו את הביקור בהקשר פוליטי פנימי, הפלשתינים ראו אותו כפרובוקטיבי מאוד עבורם".

בלא לומר זאת מפורשות, מצליחה ועדת מיטשל להעניק נופך כוחני לביקורו של שרון, בציינה שהיו 1,000 שוטרים עימו. עצם ציון מספר השוטרים מזדקר מתוך התיאור הלקוני של הדו"ח, אף אין לפריט זה משמעות כלשהי ביחס למהלך התפתחות האירועים, פרט להוספת צבע של "כוחנות מופרזת" לסיפור הדברים. (משום מה שכחו לציין שגם מזכירו האישי של שרון היה עימו וכמה עיתונאים…)

עצם הניתוק וההשטחה של העבר ההיסטורי שקדם לאירוע – נטישת השיחות בקמפ-דיוייד על ידי הפלשתינים – מאפשר להתמקד בו כ"פרובוקטיבי מאוד עבור הפלשתינים"

ולעומת זאת, כאשר בא דו"ח מיטשל לתאר את התגובה הפלשתינית, הוא נוקט לשון אחרת:

"ביום למחרת, באותו מקום, התעמתו מספר גדול של מפגינים פלשתינים בלתי חמושים עם משלחת גדולה של משטרה ישראלית".

גם מי שאינו מומחה לספרות ישים לב מייד לתחושת הדרמה העזה שבונה הדו"ח  כאשר הוא בוחר את המילים רוויות המתח הנרטיבי: "ביום המחרת, באותו מקום", ועורך הקבלה ספרותית נאה בין שרון ואלף שוטריו לבין "מפגינים פלשתינים בלתי חמושים".

בעולם האטום של ועדת מיטשל – אטום לאוסלו, אטום לקמפ דיוייד, הולכת ונרקמת הדרמה של הגולית היהודי הפרובוקטיבי על 1,000 שוטריו, מול המפגינים הפלשתינים הבלתי חמושים.

"על פי מחלקת המדינה של ארה"ב", כותב דו"ח מיטשל "ערכו הפלשתינאים הפגנות גדולות זרקו אבנים על שוטרים בסביבות הכותל המערבי. השוטרים עשו שימוש בכדורי מתכת מצופי גומי ובתחמושת חיה כדי לפזר את המפגינים, בהורגם כארבעה אנשים ובפצעם בערך 200".

על פי ממשלת ישראל, נפצעו 14 שוטרים.

השימוש השפתי המתוחכם מעביר את המסר השיפוטי – הפלשתינים ערכו הפגנות וזרקו אבנים והשוטרים פיזרו אותם באש חיה.

גם המקורות המצוטטים נבחרו בקפידה: המקור המתאר את הפגיעה בפלשתינים מוצג כאמין ואובייקטיבי – מחלקת המדינה של ארה"ב – שמקורות המידע שלה הם כביכול מעבר לחשד – בעוד שממשלת ישראל – הנוגעת בדבר, היא זו שמעידה על פציעת 14 שוטרים – האם מידע זה לא הגיע למחלקת המדינה? אך הבאת המידע הנוגע לנפגעים הישראלים ממקור ישראלי יוצרת אפקט מחושב של  פרובוקציה, שימוש מופרז בכוח והעדר אמינות.

"מנקודת מבטה של ממשלת ישראל, ההפגנות אורגנו והונחו בידי המנהיגות הפלשתינית כדי לעורר אהדה לעניינם ברחבי העולם, באמצעות גירוי כוחות הבטחון הישראלים לירות על מפגינים, במיוחד אנשים צעירים. עבור הישראלים, הלינץ' של שני אנשי המילואים, סגן ואדים נובץ' וסמ"ר יוסף אברהמי ברמלה, ב-12 לאוקטובר, שיקף שינאה פלשתינית עמוקה כלפי ישראל ויהודים.

יש לשים לב לגוון הבלתי אישי של הדיווח – כאשר מדובר בישראל תמיד מדובר על כוחות בטחון – כאשר מדובר בפלשתינים תמיד מדובר על מפגינים, אין זכר לפרעות, לרצחנות, לאלימות.

אפילו כשמדובר על הלינץ' האכזרי – אין ועדת מיטשל מתייחסת אליו – אלא כמשהו שנתפס אצל הישראלים כמשקף שנאה עמוקה כלפי ישראלים ויהודים – ויכול להשתמע כך במרומז,- שאולי ישראל היא קצת פרנואידית ביחס לפלשתינים ומוצאת שינאה בכל מקום.

בבואה לטפל בטרור הפלשתיני, לב ליבה של הבעייה הנוכחית, מזכירה לנו הוועדה ששני הצדדים, והפלשתינים מכללא , "התחייבו .. לנקוט פעולה נגד ..כל איום או פעולה של טרור, אלימות או הסתה".

"הטרור", מסבירה לנו הועדה, "כרוך בהריגה ופציעה מכוונת של אזרחים שנבחרו באקראי, למטרות פוליטיות. נראה שיש בטרור כדי לקדם תוצאה פוליטית באמצעות זריעת אימה ודמורליזציה בקרב אוכלוסיה שלמה".

ההתנסחות המרוחקת, הכביכול-עובדתית, המנותקת, המקפידה שלא לאזכר שום פרט או דוגמה של הטרור בפועל, כל התחייסות פלסטית או מעוררת רגש, לא את פרטי הלינץ' ברמלה, לא את רצח התינוקת פס ברובה צלפים, לא את הפיגועים בירושלים, בנתניה ובמקומות אחרים, ולא את הסקילה של בני-עשרה בתקוע – עומדת בניגוד חד לאזכור של נקודות רגש כאלה בהקשר הפלשתיני, כמו מוחמד אל-דורה עליו כותב דו"ח מיטשל שהוא "נורה עת השתופף מאחורי אביו".

רק כאשר פונה ועדת מיטשל לתאר "השפעות כלכליות וחברתיות של האלימות" מתברר לראשונה שהיא מסוגלת להאריך בדיבור:

"הגבלות נוספות על תנועתם של טובין וסחורות הוטלו בידי ישראל על הגדה המערבית ורצועת עזה. לסגרים אלו שלוש צורות: אלו המגבילים תנועה בין אזורים פלשתינים לבין ישראל; אלו המגבילים תנועה בתוך האזורים הפלשתינים; ואלו המגבילים תנועה מהאזורים הפלשתינים למדינות זרות. אמצעים אלו שבשו את חייהם של מאות אלפי פלשתינים."

יש גוונים בדיכוי, אומרת לנו ועדת מיטשל, יש גוונים בגזילת חופשם של פלשתינים – שוב אנו מוצאים את ההשטחה והקיפול אל אותם פני שטח: אין דיון במשמעות הסגר ובאפקטיביות שלו כאמצעי למנוע אלימות ופיגועים ללא אלימות פיזית, דהיינו הארת הבחירה של ממשלת ישראל בסגר כתחליף לאפשרויות אלימות יותר לבלימת הפוגענות הפלשתינית.

הסגר מוצג במנותק כאקט שרירותי עצמוני של ממשלת ישראל נגד העם הפלשתיני , ויש פירוט מדוקדק של עוולה "מנותקת" זו.

יש לשים לב לסופרלטיבים הנלהבים של וועדת מיטשל כשהם באים לדון בעוול של הסגר: "שבוש חייהם של מאות אלפי פלשתינים" – בהחלט נכון וכואב, אך מדוע נעדר הדיון בשיבוש חייהם של מאות אלפי ישראלים כתוצאה מפיגועי טרור בריכוזי אוכלוסין הומי אזרחים?

ועדת מיטשל ממשיכה: "נושא המדאיג את הרשות הפלשתינית במיוחד הוא השמדתם של עשרות אלפי עצי זית ופרי ורכוש חקלאי אחר.

שוב האדרת הנזק תוך ניתוק סיבתיות. הוועדה מציינת פגיעה אדירה ברכוש ובסביבה: "עשרות אלפי עצי פרי" – במנותק ממהלך הנסיבות שהביאו לבחירת מהלך כזה כאפשרות לעצור ירי פלשתיני בלא לפגוע בחיי אדם – באמצעות ניקוי השטח ממקומות מסתור לצלפים.

גם כאן מצליחה ועדת מיטשל, באמצעות השטחת הדיון וצמצומו לנקודה הבודדת של הנרטיב הפלשתיני, ליצור אווירה של מהלך שרירותי, המופיע מנותק מכל הגיון או מצע ריאלי – עולם אבסורדי של רוע בו משתוללים ישראלים המשמידים גם עצי זית ופרי… בחינת "הם יורים גם בסוסים".

לסיום…

ככה, סתם, למען האיזון – אולי נדבר קצת מהנרטיב הישראלי: הנרטיב של עם שלם הנקרע בתוכו מרוב תאוותו לשלום, עם שממשלתו בנתה את מהלך אוסלו לפרטיו, חתמה הסכמים, ייבאה פרטנר מטוניס, חימשה את השותפים לשלום, סיפקה כספים לתשתיות וקראה שוב ושוב ושוב: שלום, שלום, שלום – לא רק חיצונית כלפי הפלשתינים אלא גם פנימית בהנהגת תוכניות לימודים מרחיקות לכת שתקדמנה את הסובלנות לאחר ולשונה ותיצורנה אווירה של דו-קיום ושל תקווה לעתיד של שיתוף ישראלי-פלשתיני.

ממול, הלכו הפלשתינים והתחמשו, הלכו ושכללו את מערכות התעמולה והחינוך הפנימיות שלהם בעודדם ילדים ומבוגרים כאחד למסור נפשם במלחמה הכוללת נגד האוייב הציוני.

בעוד ממשלת ישראל קוראת ללא ליאות לאיפוק והבלגה, והמערכת הצבאית האדירה של ישראל נוצרת את האש כדי שלא לפגוע בפלשתינים חפים – קוראת ההנהגה הפלשתינית לג'יהאד מתמשך, לפגיעה ביהודים וישראלים באשר הם, ומחנכת את עמה לרצוח כל יהודי מזדמן…

עם שלם הנקרע בתוכו מרוב תאוותו לשלום, עת ממשלת ישראל בנתה את מהלך אוסלו לפרטיו, חתמה הסכמים, חימשה את צבא פלשתין, סיפקה כספים לתשתיות וקראה שוב ושוב ושוב: שלום, שלום, שלום – לא רק חיצונית כלפי הפלשתינים אלא גם פנימית בהנהגת תוכניות לימודים מרחיקות לכת שתקדמנה את הסובלנות לאחר ולשונה ותיצורנה אווירה של דו-קיום ותקווה לעתיד של שיתוף ישראלי-פלשתיני.

והשורה התחתונה של דו"ח מיטשל: על ישראל לוותר על כל עמדותיה ביחס לבטחון ולהתיישבות – ובתמורה יפסיקו הפלשתינים להרביץ לנו. תודה רבה.

למי שרוצה לחוות מחדש את דו"ח מיטשל על כל סעיפיו (בחינת החדשות הישנות החדשות ביותר) מובא בזאת הניתוח המלא (כל הדו"ח סעיף אחר סעיף) של הדו"ח הכאילו אובייקטיבי של מיטשל – ומתוך כך, קל להבין מדוע מונה על ידי אובמה.

לניתוח המלא של דו"ח מיטשל והשימושים המעודנים שהוא עושה ברטוריקה… ראה בעמוד "דוח מיטשל":

http://subtext.made-clear.com/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%A9%D7%9C/

קטגוריות: כללי | תגים: , , , , , | להגיב

מיהו העם?

בשם הדמוקרטיה, העם הוא כל מי שנמצא במדינה מסוימת. המדינה קובעת את הלאום ולא השתייכות אתנית. ישראלי יהודי, ישראלי מוסלמי, ישראלי נוצרי, או שמא: ישראלי יהודי, ישראלי ערבי, ישראלי דרוזי, או ישראלי ישראלי ישראלי ערבי ישראלי צרפתי…

לעומת זאת, בשם העם: יש עם יהודי ובניו הם בני הדת היהודית, הלאום היהודי והגזע היהודי, ולעם זה המוגדר באמצעות גזע, לאום ודת, יש מדינה ושמה מדינת ישראל. במדינה זו יושבים יהודים, השייכים לעם, ויושבים גם בני עמים אחרים, כגון: ערבים, תאילנדים, דרוזים ועוד…

דמוקרטיה היא מדינתם של האזרחים. לא מדובר בדמוס, אלא בקרטיה של יחידים – היה נכון יותר לכנות צורת שלטון זו "פוליטוקרטיה" שלטון האזרחים, שלטון היחידים, לעומת זאת, בדמוס, יש עם שהשייכות לו קודמת לשייכות המדינית-פוליטית.

מתוך הבדלים יסודיים אלו נגזרות אידיאולוגיה, פוליטיקה, מחשבות, רגשות, וכל כך הרבה דברים…

קטגוריות: כללי | תגים: , , , , , | להגיב

השמצת המהותנות

טענת מהותנות ישראל מושמצת בימינו מפני שהיא מזכירה טענות מהותניות ששימשו אמתלה לפעולות גזעניות, כוחניות, טוטליטריות ועוד. באופן פרדוקסלי ומעניין, הלוחמים העיקריים בכל הזמנים נגד אותן פעולות הנשענות על טענות מהותניות היו דווקא היהודים, הנלחמים מעצם מהותם בכל טענה של מהותנות – וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.
אלא שהמהות היהודית, היא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – שליחי הקב"ה בעולם, הגוי הקדוש שבהתנהגותו המופתית כעם, מרומם את המציאות כולה.
המהותנות היהודית המעוגנת בקריאת האחדות היסודית של עם ישראל ב"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", הרגיזה מאז ומעולם את העמים האחרים, המאופיינים על ידי פרודתיות (כן, אפילו אחרי צמיחת הלאומיות בדורות האחרונים, בהשפעת המודל של הלאומיות העברית שהועבר לכולם דרך התנ"ך). גישות אלו, הרואות בדת את הטרנסנדטי, את החוויה הדתית המנצנצת ביחיד ומרוממת אותו מעבר לעולם הזה, אינן מסוגלות לתפוס את התופעה הייחודית של עם שחייו ההסטוריים והלאומיים הם ביטוי לרצון אלוהי, את התופעה האונותולוגית החוצה את הסובייקטיביות של המאמין ומחוללת דברים מוזרים כמו רצון השמדה המני והיטלריני או שיבת ציון פתאומית אחרי אלפי שנים.
ישראל הוא מהות – ומעצם זה הוא עומד בסתירה לכל מה שידוע לנו מחקר הדתות.
תובנה זו מאפשרת לנו לנתח מאמרים אקדמיים שונים, ולראות שנקודת הפספוס המרכזית היא תמיד בהבנת ישראל כמהות.

קטגוריות: כללי | להגיב

השלכות היהדות כמהות – 4

היהדות כמהות חורגת מההסברים הרגילים של "דת".
לא ניתן לדבר במונחים של רודולף אוטו או של חובבי מיסטיקה, על חווייתם הטרנסנדטית של יחידים, באשר העם הוא היסוד והבסיס לכל, המאגר של הקדושה ממנה שואב היחיד את כוחו – כפי שהתאים בגוף, לא רק מהווים את הגוף, אלא גם מקבלים ממנו את חיותם. לכן, ההסברים הרגילים של "מדעי הדתות" שעוגן ההסבר שלהם נעוץ תמיד ביחיד המבוהל (כגון, חרדת המוות מחוללת הדתות של וובר, או חרדותיהם המסובלמות של מתוסבכי האב אצל פרויד, וכו') אינם יכולים להכיל את ישראל, המשלבים מימד אונתולוגי יסודי בעצם מהותם, מימד שהוא מעבר לבחירה באשר הוא נקבע על פי גורל המידע – אי אפשר לבחור להיוולד יהודי (אם כי אפשר להתגייר), אך עמוק מזה, אי אפשר לבחור להיוולד כהן, וגם לא להתכהן… וכל החומק מהמימד המהותני, אינו מבין יהדות מהי.

קטגוריות: כללי | להגיב